הנוף בסוואנה שלי

בכל מה שאגיד פה, אני לא מתיימר לקבוע נחרצות, לכל העולם ואישתו. רק משתי עיני אני רואה. עדיין, אני רואה טעם, בלשתף מתובנותי.

מבוא:
סאב ספייס, זה מקום פסיכוטי בכלל, {אל תתפסו אותי במילה}. זה מקום שהוא תוצר של רסוננס (תהודה), של הגוף, של הנשמה, ובפרט של הקשר בין הגוף לנשמה. מגיעים למקום הזה, כתוצאה של הצפה, בתחושות הגופניות, הנפשיות, ובפרט מהחיבור בינהן.

הסאב ספייס, הוא מקום, בו הגוף עומד לו משותק, בו הנפש עומדת לה עירומה, ללא שום הגנות בכלל לגמרי בכלל. זה קודש הקדשים הבדסמי, בעיני. זה המקום שהאימרה, "בדסם עושים מאהבה, או לא עושים בכלל", הכי נכונה לגביו. זה מקום הכי פגיע שיש בעולם, ממה שאני מכיר. פגיע בתהליך ההגעה לשם, וגם בהמצאות בו, ובאופן הטיפול בנשמה הנמצאת במקום הזה. הריני לקרוא בקול תרועה רמה, לכל הקוראים פה, תיזהרו לכם. זה ממש לגמרי מסוכן, אבל לגמרי ממש. אני מציע לכם, ברחל בתכם הקטנה, השמרו לנפשותיכם. זה לא עניין שניתן לנהוג בו זילות כלשהיא.

בסאב ספייס, אין יכולת לזוז לגמרי בכלל. אפילו לא להניע אצבע. שמה, התחושות מוגברות אלפי מונים. שם הנשמה עומדת לה עירומה, וזקוקה לחום ואהבה. כל זיוף במתן החום והליטופים, {אפטר קייר}, מורגש באופן עמוק ביותר. היות והנשמה עומדת שם בלי הגנות בכלל, היא כל כך פגיעה, שנשרטת מכל זיוף, או חלילה, {לא עלינו}, חוסר כלשהוא בחום והכלה.

טכניקת הגעה לסאב ספייס:
האופן בו לוקחים לסאב ספייס, לדעתי, מורכב מחמישה שלבים.

1. דיסאוריינטציה: להביא לדיסאוריינטציה, בכדי לערער את ההגנות הטבעיות של הנשמה, ובכדי, לערער, את יכולתו של הגוף, לסנן תחושות, שמגיעות מהעולם החיצון, ומבפנים.
האופן בו ניתן להגיע לדיסאוריינטציה, תלוי הקשר, ואישיות. למשל, ניתן לקשור את הסאבית, ידיים מעל הראש, קשורות מטה, מאחרי הראש, אל חגורה, החובקת את חלציה. עיניים מכוסות. או אז, מטלטלים אותה, ימינה, שמאלה, קדימה ואחורה. כל זה תוך כדי מוסיקה חזקה. עד שתוך, כדקה בערך, היא מאבדת קשר עם המציאות.

2. העמקת התמסרות: כאשר ההגנות הורדו, לפחות באופן חלקי אך משמעותי, כאשר הדיסאורנטציה, מושלת בכיפה. כל הענקת תחושה, נחווית בעוצמה הרבה יותר גדולה. אני באופן אישי, נוהג בשלב הזה, להעמיק את ההתמסרות. העמקת ההתמסרות, נעשית באופן בו עושים דברים, שקשים לסאבית. זה משהו מאד אינדוודואלי, ותלוי בסאבית, ובהקשר. לשם הבהירות, אתן דוגמא. יש סאבית, שקשה לה עם חוסר אונים שבריתוק (קשירה). במקרה כזה, ניתן לקשור אותה, לפסק את רגליה, קשורות, דווקא עם עיניים פקוחות, למשל. לשבת מולה, ולהתבונן בכוס הפעור שלה. במשך זמן. תחושת חוסר האונים שלה, הקושי שלה עם זה, מעצים את ההתמסרות, ואת עוצמת התחושות שלה.

3. הצפה בתחושות: הדבר שאני הכי אוהב בחלק הזה, והכי מאמין בו, זה ליטופים. אין כמו ליטופים, כדי לגרום לנשמה ולגוף, להיות מוצפים. במיוחד במקום הזה, של הדיסאוריינטציה, של ההתמסרות. של קצות העצבים של התחושות, כל כך חשופים. ההצפה הזו, גורמת לסאבית, להשתולל מרוב העוצמה הבלתי נסבלת, של התחושות. לא טעיתי במונח, זה בלתי נסבל. זה כל כך הרבה, שאי אפשר לשאת את זה כמעט. ההתמסרות, והדיסאוריינטציה, חוברים להם יחדיו, כדי לאפשר מקום כזה של הצפה. זה מפחיד נורא, זה מאיים, זה מקום של חוסר השליטה האולטימטיבי. זה מקום בו הנשמה, והגוף, מתענים, מההצפה הזו. יש בזה איזה דמיון שהוא, לרגע שלפני האורגאזמה. עדיין, אם הסאבית, אכן סומכת על אדונה, שיהיה שם בשבילה, שיחזיק אותה במקום האובדני הזה, היא תתמסר לתחושות, ופשוט תעוף. תעוף לעולם שכולו טוב, לסאב ספייס. יש כאלה, שהתעופה מלווה אצלן ברעידות בכל הגוף, יש כאלה שלא. זה מאד אינדיווידואלי.

4. אפטר קייר: ברגע שנכנסים למצב הזה, של סאב ספייס. יש צורך עצום ורב, ללטף את הסאבית, להעניק חום ואהבה. לא סתם ליטופים כאלה. ליטופים שניתנים מתוך הנשמה. שהרי הנשמה שמה, חשופה לחלוטין, ומונחת בידיכם. בלי שום כיסוי כלל. בלי שום הגנות. זה חשוב כל כך, הליטופים הללו, והנקיות שבהם, שפשוט אסור לזייף שמה. פשוט אל תיקחו אף אחת לסאב ספייס, אם אתם לא מסוגלים לתת לה, את הליטופים, כשהיא תהיה שמה. זה פשוט תמצית האסון בהתגלמותו. זו שיא הרישעות, במלוא כיעורה.

5. השלושה ימים שאחרי: בשלושה ימים שאחרי מצב כזה, ייתכנו יציאת שדים חבויים, בעמקי הנשמה. ראיית סרטים של חזיונות מהעבר, שהודחקו במשך שנים. כל אלו יכולים לצוף להם, גם תוך כדי תהליך ההגעה לסאב ספייס, גם בסאב ספייס עצמו, וגם בימים שאחרי. אני נוהג, לעשות חוזה מיוחד, של זמינות אינסופית, לסאבית שהבאתי אותה שמה. מבהיר שאני זמין בכל שעה של היממה, בכל רגע שהוא. מבהיר את האפשרות של חזיונות שכאלה. ביום שאחרי בפרט, ישנה תחושת ריחוף עצומה. אפילו הייתי אומר, קשיים בתפקוד היומיומי. לכן אני לא נוהג לעשות סשן חשוב שכזה, כשלאחריו יש ימי עבודה. תזכרו טוב, לקחתם אותה לסאב ספייס, אתם אחראים עליה, גם בימים שאחרי הסשן.

מספר דגשים:
בהגעה לסאב ספייס, יש הגעות רעות. יש נסיקה מהירה מדי, יש הערת שדים אפלים, אצל הסאבית. צריך לקרב כל פעם קצת, למקום הזה, בכדי לאפשר לסאבית להתרגל לנוכחות המקום הזה. צריך להתקדם לאט, גם בפעם הזו, שאתם ממש מרגישים, שניתן לקחת אותה שמה, עד הסוף, למקום המקסים הזה. אבל בחייכם, אל תיקחו לשם ממקום מצ'ואיסטי. אל תיקחו לשם ממקום של אגו. תהיו קשובים כל כך נורא, בכל רגע ורגע של ההתקדמות לשם. כי בדיני נפשות אנחנו עוסקים פה. זה כל כך רגיש המקום הזה. זה כל כך עדין. פשוט השמרו לנפשותיכם.

כל כך שכך, שזו פשוט רישעות צרופה, לקחת לשמה לא נכון. תזכרו שאתם אחראים שמה, לגמרי. שהרי היא, ללא שום יכולות כלשהן, להגן על הנשמה שלה, על עצמה. אלו אתם שאחראים שמה, ממש לגמרי נורא.

תזכרו שזה נורא פשוט בעצם, להגיע לשם. אבל כל כך ממש לא פשוט, לנקות את מה שאתם גורמים בעצם הלקיחה לשמה.

סיכום:
זה המקום הכי מקסים שיש בעולם בכלל. זה כל כך כיף, שבא לבכות מאושר. אבל זה עניין פסיכוטי פה, ונדרשת פה אחריות גדולה ועצומה, בכדי למנוע מכך, להפוך לסרט רע בכלל.
לאט לאט, בלי אגו, ים של הקשבה, והמון עצום ורב של אהבה ורגשות. גם מיומנות נדרשת, והמון ים עצום ורב של הקשבה.

אקנח באימרה הכל כך נכונה, "בדסם עושים מאהבה, או לא עושים בכלל".
שיהיה לכם בהצלחה.
אור ואהבה.