בוקה ומבולקה

להרוב כמעט מילת גנאי

"מה, זה משחק?" משל למשחק ילדים? סל מאולתר מצמיג אופניים? צעצועי עץ שהוחלפו בפלסטיק שהוחלפו בהולגרמות במסך?

"המשחק" הוא לעולם לא המשחק, המשחק זו המחמאה הגדולה ביותר שניתן לקרוא לאמת

הרי שהאמת נוגעת ברגש ועבודתו של השחקן, מהבכירים וזוטרים שבהם הוא לגעת ברגש, לכן הוא נוגע באמת

אנחנו מאמינים למשחק רק כאשר הוא אמיתי

רק כשהוא חשוף ומרגיש ומרגש, אנחנו מאמינים לאמת רק כשהיא מאבדת מהמשחקיות שלה

אמת משוחקת היא אמיתית אבל אנחנו משחקים בה כילדים

כל כך כל כך רך

חם ורחב וחלש, הפרסונה הקרירה והחזקה שהיא מתמוטטת

זה קריפטונייט, עקב אכילס, השערים נפתחו ואם רק טיפה אחת של ארסנל תיגע בשריר המדמם, ישפך ממנו כל הדם, יצא מהעורקים, והוא יצטמק ויתקמט כזקנה שעישנה בשרשרת כל חייה.

יפעם בכל הצלפת שוט, בכל קול של זיכרון, יצעק וידמע ויוכיח כמה דם עוד נשאר

אלה המקומות שאני מרגישה את הלבבות שלנו כאחד

את החיבור שהוא רק שלי ושלה, את ההשפעה הגראנדיוזית למשהו שאחרים אולי היו יכולים לעבור ולהביט בשתיקה, כאילו ראו רק שקית ניילון שמכתימה נוף יפה ולהמשיך הלאה

אנחנו לא מסוגלות, הבכי שלה קשה, כואב, מכאיב ומקרב לבבות

אז אני לא רוצה להתעורר ולגלות

עדיין לא

ואני רק חולמת

הלוואי

"אין סוף לאשליות הקטנות שאתם רוקמים בחייכם; אך כשההוא מתחיל לשיר בעוד אתם שוכבים על הגב – זה באמת הסוף."

חנוך לוין

זמן הוא לא קו, הוא מימד, הוא בועת סבון אופפת ומבעבעת לתוך עצמה, כל נקודה משקפת רבות אחרות ואת הפנים בצורה מעוותת ומכופלת, תלוי זווית, אפשר לראות דרכו, אותו או לא לראות כלום.

כך כאשר אני מדברת עם עצמי, לעולם איני יודעת עם איזו עצמי אני היא שאני מדברת איתה, מי שהייתי או מי שעוד לא הכרתי שאני עתידה להיות. 

על אותו המשקל ניתן לומר שאני לעולם איני לבדי, אפופה השתקפויות מנקודות זמן שונות בבועה

וכשאני מדברת עם מישהו אחר איני יודעת עם זה הוא שאותו הכרתי לפני שנים, הוא לא יודע אם הוא מדבר איתי כפי שהוא מכיר או מי שהוא רואה בדמיונו שאני עשויה יום אחד להיות.

השתקפויות שונות, מנופחות, מקלוניות, חורצות מצח ובעלות עיניים מבריקות.

כולנו מתגעגעות לארעיות ספונטנית מתוגמלת ביטחון, כולנו יודעות שבועות אוהבות להתפוצץ בחסות החשכה.

התאספנו

מחצלות מאולתרות וכריות מעלות עובש

לא פסחו על אף נפש ולא איפשרו אף בריחה

מלבד הלצה או שתיים, נתנו למדורה לעשות את שאלה

לעלות כאב באוב ובעשן 

גיצים מתעופפים, מחוררים בגדים ועור

מטביעים את חותמם, מסמנים לילה בלתי נשכח

פצפוצים, גילוי סודות, שבירת מוסכמות, למה ולמה ולמה ועוד

מודע מול תת המסלול ברור מאוד שמאבד את דיוקו, מטשטש בלהבות

יוצרות דרכים חדשות שאפשר לפתע לראות

לכן באופן טבעי כולם יודעים

הופכת עולמות

מעלה הפך מטה

מפרקת עצמות

מיטה לפתע שטה

מגרגרת את הפנים ויורקת 

בין אוזן לשנייה היא חורקת

משנה סדרי בראשית 

מכודררת תחת עששית

מתהפכת שואלת, לפעמים התקרה עונה

עוד לילה ואני לא ישנה

זה נורא!!!!!!

לרצות שהיא תסיים את חייה כדי שנוכל כולנו להמשיך בלי להתמודד עם מצב בלתי אפשרי

דווקא היא, אלמנה שחורה, יחידה מארבע, נשארה.

סופרת עשורים, מערבבת זמנים, צוחקת בקול שמפלח שמיים עד לעולמו מקבילים.

השאלה היא בלתי אפשרית, ההתמודדות מייסרת, קורעת גוף ונפש לחלקים קטנים קטנים, רסיסים שמתנגשים.

אין לנו שום זכות שבעולם להחליט! הרצון לעמוד לצד ----, חזה מנופח, לגונן מול אוייב שכבר הפסדנו לו לפני שנים, נועד לתיקון פנימי, אנוכי במהותו.

במקום נצטרך לחייך, לנשק לחי ואז על שנייה, כאילו כלום לא השתנה, מבפנים נבנית צרחה איומה, מחכה שתקבר כדי סוף סוף לצאת לעולם.

תיק תק