כמה הן מילים קרובות, החמצה, מציצה, כמעט אותן האותיות.
שוב אנחנו מגיעים לאירוע, שוב בנפרד, שוב ושוב ושוב זה כואב.
אתה עומד בדיוק בכניסה כשאני נכנסת פנימה,
הלב מתחיל לפעום בחזקה, גם המבטים ביננו שוב ושוב ושוב, מצטלבים.
אני מניחה את התיק בצד, מנשקת את כולם והחיוך חוזר לעטר את הפנים אחרי שבוע
של שכחה. אתה עוטף אותי. הם עוטפים אותי. ואני לא מפסיקה לשנן לעצמי שבאנו לחגוג.
אני מביטה בשתייה שלך, בקרדי קולה, טועמת כדי לדעת אם זה חזק מדיי או לטעמך במידות הנכונות,
בכל פעם שהכוס נגמרת אני ממלאת אותה מחדש, בודקת שאתה בסדר,
לא מעיזה לתפוס לך את הכיסא, מבקשת רשות לשבת, מבקשת רשות לחבק,
חוסר וודאות זה הוירוס הכי מעצבן שהאדם יכול לקבל, אין לו תרופה אבל הוא עובר,
לכולם זה ברור שהוא עובר. אבל הוא עקשן ויעבור בזמנו כמו סשן סיני עתיק ימים.
אנחנו נצמדים אחד לשניה כמו שני מגנטים, לא משנה מה עברנו השבוע פתאום הכל נעלם,
חשבתי שרק גברים חושבים מהזין והנשים מהמוח, הדבר היחיד שהמוח שלי אישר לי להבין זה שלא
אהיה לעולם עם גבר שאני לא אוהבת, עם ידיים לא מוכרות, באהבה שלא תפצפץ. במקום שלא ארצה.
באותו לילה היה לי ברור איפה האהבה שלי נמצאת, איפה המקום המוכר, איזה ידיים יעטפו ואיזה לב יכיל.
אבל פתאום ברגע מסויים היה לי ברור שאני כבר לא חושבת מהמוח,
הטרפתי את עצמי, הטרפתי אותך, שבוע בלי, תגיד לי אתה שזה לא מטורף.
נגעתי לך, ליקקתי דרך הג'ינס, אתה נותן לי להתקרב ולא נותן לי, אתה אומר שיש חוקים ברורים,
אתה אומר שיש דרך לעשות דברים. אתה מנסה להראות לי דרך, להראות לי יחד, ואתה צודק.
זה לא מנע מהשפתיים שלי להשאר אדומות ורטובות ומהגוף שלי לבעור בדרך אלייך, אבל התאפקתי, ניסיתי.
אחרי שעתיים של בינו לבינה כשכל העולם מסביב נעלם עבורנו, אתה עוצם עיניים ומנסה לנתק מחשבות ...
אני מניחה את הראש שלי על הרגליים שלך, המון רעש מסביב ואנחנו בתוך הדממה שלנו, מתחברים אחד לשניה
מבפנים. מנסים לעצור משיכה, תשוקה, רצונות. מנסים ללכת בדרך המקובלת, אבל אפילו עלינו זה לא מקובל.
כל הדרך הביתה, אני נוהגת ברכב ושומרת על המהירות המותרת, אתה נוסע לצידי באופנוע שלך ובטח מקלל אותי
על הסשן הזה. בדיוק בצומת שבה הדרך מתפצלת ודרכינו נפרדות, לא רצינו להפרד ולא מצאנו את המילים.
כל הדרך הביתה התכתבנו, להחמצה יש טעם מעצבן, במקום מציצה, החמצה. יצאתי פארשית. אבל אין ספק שזה
בדיוק מהדברים שאפשר לתקן. גם למחרת בבוקר. עוד לפני שאתה פוקח את העיניים ... להראות לך שמציצה אחרי
החמצה. זה הלהיט ההיסטרי של הקיץ.
לפני 15 שנים. 9 במאי 2009 בשעה 21:50
