הסיפורים של פסטי

אז איך את? היא שואלת
איך אני? אני מגגלת
התסמינים הם
שאני בקושי נושמת
שאני לא מצליחה לבלוע מים
שאני רוצה למות ואני רוצה לטרוף את העולם
שאני שונאת את כולם ואני רק רוצה אהבה
שאני רק בוכה בשקט ונאנחת
כשאני בסך הכל רוצה לצרוח לשאוג שכולם ישמעו
שאני סובלת
שאני בקושי ישנה למרות שאני רוב היום במיטה
שאני חיה על קפה וסיגריות
שעישנתי עשרים גרם מאז מרוב שקשה לי
שאני חצי בנאדם?
שאני כבר שבוע בתוך סיוט
שאני לבד
שאני שונאת את עצמי
שאני מתה למות
שאני רוצלה שיבינו אותי וזהו

אמא יקרה לי חברה💕

מלא זמן לא פרסמתי זימה פה 

וזה בגלל שאין לי מנוי 

לא רומזת כלוםםםםםםם

שבוע בדיוק

שבוע שמחוק לי החיוך

שבוע שאני רק ישנה ומעשנת

שבוע שאני לא אני

שבוע שאני מנסה להתאושש

שבוע שאני מנסה לעכל

שבוע שאני מתקשה לנשום

שבוע שאני שונאת את עצמי

שבוע שאני נגעלת מהקיום שלי

שבוע של האשמת קורבן בסביבה אלי

שבוע

ומה יהיה מחר?

 לחזור בשאלה זה לא פשוט, זה לבחור בשביל עצמך כל בוקר מחדש.

זה להילחם בשדים שהכניסו לי לראש, ובעיקר, להיות לבד.

המשפחה שלי אומנם בקשר איתי ומסייעת לי.

אבל עדיין, הם לא מבינים אותי ואת דרכי.

הם כועסים ושופטים ומנסים לשנות.

אז אליהם אינני יכולה לפנות בבקשה עזרה.

קהילה? קהילת החוזרים בשאלה בקושי מחזיקה את עצמה.

אני לא יודעת, אולי מגיע לי סיוע.

אבל בינתיים עמותות זורקות אותי אחת מהשנייה.

חברים? אין לי.

אני לא יודעת ליצור קשרים חברתיים, הרחיקו אותי מבנים כל חיי כך שאינני יודעת כיצד לתקשר ללא פלירטוט.

חברות? החברות שלי… יש לי חברות בכלל?

בסופו של דבר אני מרגישה בודדה

קשה לי

אתם יודעים שנאנסתי לפני כמה ימים?

הקרובים אלי יודעים, ועדיין, אני בודדה בלי חיבוק.

אני כבר תקופה זועקת לעזרה. בפייסבוק הפיקטיבי והלא. פונה לאנשים ולעמותות. ונופלת בין החורים.

אז אני לבד והלוואי שלא הייתי בכלל.