הסיבוך שבפשטות

Why am I here?
Well why are we all here
This place gives me a sense that I am normal.
That they way that I need my relationships to look like is normal.
I can’t be with a guy that won’t hold me from my throat or use a cane on me just to remind me that he loves me.
That’s what I desire I desire love and lust that comes with dominance and pain.
A desire that I’m not alone with but it feels in my daily life that I’m the only one that has this desire.

‏אני מנסה להבין מי אני?

ומה אני?

ומה בכלל נכון?

הכל מרגיש שאלות כל כך מיותרות. כי מה נכון באמת?

מה לא נכון באמת?

ומתי ביכלל החליט ?

והאם אני כולי סאבית?

אני באמת צריכה את כל השליטה הזאתי?

האם אני בסדר עם סתם להשתעשע עם אנשים קצת?

סתם אני שואלת מה אני בכלל רוצה מכל הסיטואציה?

אני כל כך רגילה כבר לא לשאול את עצמי אבל כל שאני רוצה מכל השאלות זה להגיד את זה בא לי שיקחו לי את האוויר קצת אולי אולי שווה לשחרר טיפה את האוויר לקצת ואז אני אדע למצוא הכל

איפה הפשטות של לפני 4 ימים ואיפה אני עכשיו, 

אז הקשר לא צלח נפל בן רגע למרות שכבר היינו תקופה קצרה אך מכובדת יחדיו, והאמת לא נפל על נושא המיניות כלל. 

ועכשיו נותרתי לחפש שוב את מקומי, והאם יש לי מקום כרווקה בכלל? אני באמת מאמינה שיש ללמוד את עצמנו לפני שנכנסים לזוגיות זה חלק ממה שהופך אותה לבריא.

ואולי אני טועה ובכלל דרך השליטה אני אלמד להכיר את עצמי ולא צריך להגיע למקום כה שלם, אבל מי יודע רק הזמן יגיד. 

וכעט אפשר לאמר שכל הקלפים פתוחים מחדש והגיע הזמן ללמוד שוב 

להיות סאב שיוצאת עם בחור לא בדסמי, בחיים לא חשבתי שאכתוב משפט כזה אבל אני מאושרת למרות שהוא לא ילק מהקהילה ולא בהכרח מבין הכל (כמו למה לא אכפת לי שהוא ישתמש בי) אבל הוא פשוט נותן לי את הדברים ההכרחיים בשבילי ואני בסדר עם זה או לפחות כרגע אני בסדר עם זה שאנחנו לא באותו המקום ובסוף לדעתי הוא עוד יהפוך לשולט 🫣

הוא מאמץ פלוס מינוס כל דבר שאני מסבירה לו ונותן לכל דבר את הטאץ׳ שלו וזה מדהים. 

והחלק הכי חשוב זה שכמו שולט טוב רק מהקול שלו אני נרגעת ויודעת שאני בטוחה, אני לא יודעת לאן זה יוביל אבל הלוואי ויבוא היום שהוא ילמד לשלוט בי באופן טוטאלי או אולי אני לא אזדקק ככ לשולט מי יודע לאן החיים יובילו😝

הרבה זמן לא כתבתי פה, 

חלטתי לנסות להתרחק טיפה

אני תמיד מרגישה שפה יש לי מקום בטוח לכתוב

אבל מנצלים את הכתיבה שלי ללנסות לשלוט בי 

אפשר להנות מהמרחב הזה גם בלי להישלט או לשלוט 

אפשר להנות מעצם המרחב הבדסמי האנונימי 

האנונימיות מרשה לכתוב אבל לצערי האנונימיות גם מביאה שולטים שחושבים שחסר לי שולט

נכון חסר לי שולט אבל אני גם לא מחפשת שולט וזה בסדר 

הכל עדיין תקין ואני עדיין רוצה להנות מכתיבה

הראש מלא במחשבות.

אי חושבת שאני במקום שאני מוכנה לחזור חזרה.

אבל אני לא רוצה שולט שטוען שיודע לשלוט והוא לא באמת אני רוצה שולט אמיתי.

מצד שני אני צעירה ולכן אני לא רוצה שולט שמבוגר ממני בהמון שנים.

ואני רוצה שולט שירצה להכיר אותי כבנאדם לפני שיעניין אותו להיכנס לי למכנסיים.

וכבר גיליתי שבכלוב זו משימה לא פשוטה בכלל.

ואולי אמצא שולט שכזה.

או שאולי שווה לי להמתין עוד וזה בעיקר החוסר שמדבר מגרוני.

החוסר באדם שיחזיק אותי קצר.

החוסר באדם שיוציא לי את האוויר.

אולי זה מה שמדבר מגרוני.

אולי אני רק חושבת שאני במקום שלם יותר.

אבל אני לא אדע עד שלא אנסה.

ועכשיו נשאר רק לנסות להכיר שוב.

ובתקווה למצוא את השולט הנכון.

הוויכוח הקבוע.

אני רוצה להתרחק מפה - אני לא מצליחה לצאת מפה

אני לא רוצה שולט- אני חולמת על שולט

אני רוצה עצמאות - אני רוצה שיקחו ממני הכל

אני לא רוצה שיכאב לי - אני רק רוצה את החגורה על העור שלי

כל כך הרבה דיסונס בין הראש לבין הנפש

מערבולת כל כך גדולה

אני מוצאת את עצמי נמשכת יותר ויותר לכלוב.

אני מספרת לעצמי שזה בשביל לכתוב- שפה יש לי נקודת מפלט.

אני יכולה לכתוב כל הבדסם ולא להישפט. 

תמיד מרגיש לי שישפטו אותי אם אני אדבר על הבדסם.

על התחושת העמוקות שלי- על הצורך הבסיסי להישלט.

אבל האם זה באמת הסיבה שאני נמשכת לכאן?

הבטחתי לעצמי שאני לא אחפש אדון לתקופה הקרובה.

אני יודעת שהנפש שלי עדינה מידי כרגע.

ועדיין כל מה שאני חולמת עליו זה להיות קשורה לקיר.

והלוואי וזה היה רק להיקשר לקיר.

אני רוצה קולר.

אני רוצה להיות בבעלותו של אדון.

ואני רוצה שתהיה שם חגורה.

כזו שתצליף בי בחוזקה.

חוזקה כזו שתביא אותי לבכי.

ואולי תגרום לי להתחרט על הרצון שלי לאדון.

כי לאף אדון לא מגיע סאבית כמוני.

סאבית שהנפש שלה כל כך שבורה.

סאבית שלא תעמוד בזה שנפש שלה תישבר עוד יותר.

אז אני אומרת שאני לא מחםשת אדון.

כי אני טוטאלית מידי ולא אעמוד בזה.

אבל כלמה שהנפש שלי רוצה זה אדון.

ושאלוהים יעזור לי אם הצורך הזה.

אבל אני צריכה להחלים קודם.

אני צריכה לאסוף את השברים.

ואני לא יודעת איך, אני תמיד אוספת את השברים בעזרת כאב.

אז אני כותבת ומנה להוציא את הכאב בדרכים חלופיות.

אבל גאד אין כמו התחושה של קולר וחגורה.

או יותר גרוע יד מחוספספת שמעלפת אותי על הרצפה.

להיות אישה דומיננטית ביום יום אבל נשלטת.

במחשבה שלי תמיד חשבתי שזה סותר, העובדה שביום יום אני מאוד עצמאית תמיד הייתי יוצאת דופן בעובדה הזו, ולעומת זה השאיפה הכי גדולה שלי היא להיות הכי קטנה שאפשר מול האדם שאיתו אחלוק את חיי.

חשבתי שזה סותר שמשהו בי לא תקין.

אם הזמן גיליתי שדווקא פה אני חלק מנחלת הכלל, שזו בריחה מאוד טבעית, סוג של דרך לשחרר לחצים בצורה בריאה, פשוט להיות חלק מהזמן דומיננטית בחיי ועם האדם שאחלוק איתו את חיי להיות סאבית.

איזה איזון הזוי.

להיות נשלטת שלא מחפשת שולט/ת

אני לא מחפשת מישהו שיקח אחריות על החיים שלי, אני יודעת שכשיש לי שולט חזק היכולות צמיחה שלי וההנאה שלי מהחיים לרוב גדולות יותר.

אבל וזה אבל גדול אני מנסה ללמוד להנות מלהיות רק אני. אני חושבת שיש משמעות ללדעת להסתדר בעולם בלי אדון שינהל לי את החיים. נכון זה הרבה יותר כיף ומוריד לי המון אחריות, אבל אני חושבת שיש משמעות לללמוד להסתדר לבד.

ולכן בצעד מאוד אמיץ אני לומדת את הלבד שלי ללא אדון שילווה אותי בחיים האלה כי למען האמת בסוף יש לי רק אותי אז אני צריכה ללמוד לחבב את הבחורה הזו ולהסתדר איתה אז לחייי מכשולים לבד כי לפעמים צריך ללמוד לעמוד על הרגליים לבד.