|
|
|
אַתָּה
חוֹפְשִׁי.
מֵחֲקִירוֹת.
מֵהֶעָרוֹת.
מֵחֲפִירוֹת.
חוֹפְשִׁי.
לְסַמֵּן
מַטָּרוֹת.
לְחַפֵּשׂ
אוֹצָרוֹת.
לְזַיֵּן
אֲחֵרוֹת.
חוֹפְשִׁי.
לְהִתְכַּתֵּב.
לְהִתְלַהֵב.
לְהִתְאַהֵב.
חוֹפְשִׁי.
לְהִתְרַגֵּשׁ.
לְהִפָּגֵשׁ.
לְהִתְחַדֵּשׁ.
חוֹפְשִׁי.
לִקְשׁוֹר.
לַחְדוֹר.
לִגְמוֹר.
אַתָּה
חוֹפְשִׁי.
אֲנִי
אֵינֶנִּי.
אַתָּה
חוֹפְשִׁי.
מִמֶּנִּי.
"אני רוצה שנעשה היום משהו לפני שנענה על השאלון. את יכולה לעצום את העיניים. לנשום נשימות עמוקות", היא מפעילה את המוזיקה בטלפון שלה, משהו שקט ונעים, שהסבירה בעבר כי עובד על תדרים, "אני אחזור על מספר מנטרות ואת פשוט תשבי איך שנוח לך ותנשמי".
אני ישר מצחקקת. שונאת את כל זה. אף פעם לא התחברתי לכל המדיטציות, הדמיון המודרך, הרוחניות. או אל עצמי.
"את יכולה גם לצחוק תוך כדי. מה שבא לך".
אני בוחרת לעצום עיניים ולהישען אחורנית על גב הכורסה.
"שום דבר הוא לא גזרת גורל", היא מתחילה ואומרת בקולה המלטף. אני מחייכת לעצמי.
"את אהובה, את מוגנת, יש לך בחירה". אני מהרהרת בדבריה - אני אהובה? אני מוגנת? יש לי בחירה? באמת? זה לא מרגיש ככה.
"לכל בחירה יש יתרונות וחסרונות", היא ממשיכה, "לכל בעיה יש פתרון".
אני לא יודעת למה אבל החיוך שלי נעשה קצת פחות מתוח עכשיו. נותר ממנו משהו סמלי.
"ומה שלא תהיה התוצאה היום בשאלון - זה בסדר. את בסדר. הכול בסדר". החיוך נמחק. אני מנסה להתרכז במוזיקה ולשכוח את המילים שלה אבל היא מתחילה לחזור עליהן שוב: "שום דבר הוא לא גזרת גורל", אני מרגישה את הדגדוג הזה למעלה באף, זה שמעיד אצלי על הכנה לבכי.
"את אהובה, את מוגנת, יש לך בחירה".
איך אהובה? איך מוגנת? איזו בחירה?
הדמעות ניקוות בעיניי העצומות ומוצאות את דרכן החוצה, נוטפות על לחיי.
"לכל בחירה יש יתרונות וחסרונות, לכל בעיה יש פתרון". אני נושמת עמוק, לא יודעת על איזו בעיה מכולן להתחיל לחשוב ראשונה. שלא לדבר על פתרונות...
"ומה שלא תהיה התוצאה היום בשאלון - זה בסדר. את בסדר. הכול בסדר".
אני לא מנסה יותר לשלוט בבכי שלי. הדמעות זורמות כמים והנשימה שלי רועדת ולא יציבה.
היא נוגעת בי בברך. מלטפת. מנחמת. מרגיעה.
"את אהובה", היא מלטפת.
"את מוגנת", מנחמת.
"יש לך בחירה", מרגיעה.
אני נושמת קצת יותר בקלות.
"לכל בחירה יש יתרונות וחסרונות, לכל בעיה יש פתרון".
אני פוקחת את עיניי ומביטה בה. היא כל כך יפה וטובה. והיא באמת מאמינה בזה. מאמינה בי. היא מגישה לי קופסה עם טישו ואני מקנחת את אפי.
היא מחייכת אליי: "ומה שלא תהיה התוצאה היום בשאלון - זה בסדר. את בסדר. הכול בסדר".
אני מביטה בעיניים הזוהרות שלה ופתאום אני מאמינה לה. שזה בסדר. ושאני בסדר. ושהכול באמת בסדר. ואם לא אז זה יהיה.
היא מלטפת עוד רגע ואז מכבה את המוסיקה ואנחנו מתחילות למלא את השאלון.
"זה שאלון הערכה ראשוני לדיכאון", היא מסבירה, "הוא אמור לקבוע אם יש חשד לדכאון, זה לא אבחון. אם ייצא שאכן יש חשד לדיכאון - תקבעי תור לפסיכיאטר על מנת שיעשה אבחון מסודר וכדי שתקבלי טיפול". אני מהנהנת, מחייכת אליה ובליבי כבר יודעת מה יהיו התוצאות.
ושיהיה
בסדר.
בדרך אל הצימר אנחנו מדברים על הפוסט שהוא לא אישר לי להעלות לבלוג.
הוא לא רוצה שייזהו אותו. לא מוכן שיידעו עלינו בכלוב. זה פוגע ביחסים אחרים שלו. בחופש שלו. אבל הוא רק איתי, שיהיה לי ברור.
כמה הייתי רוצה להאמין לזה. אבל אני לא מצליחה.
אני מנסה להסביר לו שאני צריכה להרגיש שהוא גאה להיות איתי, שאני חשובה לו. במקום זה ההרגשה היא שהוא מחביא אותי בין 4 קירות הצימר וזה עושה לי לא טוב. אני יודעת שהפער בינינו גדול, לא בטוחה שהוא ניתן לגישור וזה תלוי כמו עננה שחורה מעל לראשי.
צימר 25, שירותים נורמאלים. 2 מראות. הצלחה חלקית.
למרגלות המיטה אני עומדת לפניו עירומה.
אור מלא.
מלא אור.
בא לי למות מבושה.
הלחיים שלי בוערות ממבוכה.
זה לא מטריד אותו. הוא מוציא מהמזוודה שתי כוסיות שקופות מוזרות עם איזשהו שסתום לבן המחובר אל קצותיהן. הוא רוכן ומוצץ פטמה אחת, ממקם את הכוסית מעליה. אני עוצמת עיניים ומחכה. ואז מגיע ואקום חזק ומושך, נושך את כל איזור הפטמה שלי. אני נאנחת ומסתכלת עליו בהפתעה. הוא בוחן את פניי הסובלות ונראה משועשע. מלטף ביד אחת כל הדרך מטה, אל בין רגליי. משחיל אצבעות לתוכי, בודק כמה הכאב החדש מרטיב אותי.
תזוזת האצבעות שלו בכוס שלי מחרמנת אותי ועוזרת לשאת את הכאב אבל אז הוא מפסיק:
"זונה קנאית שלי, את רטובה", הוא מחייך. אחר כך מוצץ את השד השני ומתעלל גם בו עם כוסית העינויים.
הוא יודע שאני לא אוהבת שהוא מענה את השדיים שלי, שהם רגישים, אבל לא נראה שזה מטריד אותו.
הוא נעמד זקוף, מתקרב אליי. נצמד עור אל עור כמה שמתאפשר עם הכוסיות, ואז מתקרב עוד. הרגליים שלי נתקעות בעץ של המיטה ואני נופלת אחורה, כמו שתכנן. הגב שלי פוגש את המזרן, הידיים בולמות בצידי הגוף והעיניים פוגשות במראת התקרה, מזועזעות מהמראה: אישה שמנה ועירומה עם דברים מוזרים על השדיים, שכאילו לא היו כבר מספיק מכוערים מלכתחילה, עכשיו כובד הכוסיות מושך אותם עוד יותר לצדדים. ומסתבר שבמנח הזה רואים כל סימן מתיחה שאי פעם היה, או ישנו או יהיה. אני מנסה להסתיר מהר עם הידיים אך חוטפת ספאנק בירך:
"תזיזי את הידיים. זה שלי. אני רוצה לראות".
אני רוצה אבל לא מצליחה למלא את רצונו, לא מצליחה לסלק את הידיים מלהסתיר.
הוא לוקח פקעת של חבל ומטפס למיטה. מושיב אותי וקושר את מפרקי ידיי אחד לשני. לוקח חבל שני, מלפף ומקיף אותי בקו התחתון של החזה. הוא מסיים בהידוק חבל המפרקים אל מאחורי הראש וקושר אותו אל זה שליפף סביבי. אני כפותה עם הידיים מעל לראש מתוחות לאחור.
"עכשיו לא תסתירי שום דבר", הוא דוחף אותי חזרה לשכיבה ויורד מהמיטה.
הוא עומד, אוחז בכפות רגליי וגורר אותי לכיוונו, עד שהאגן שלי כמעט בקצה המיטה, הרגליים עומדות מקופלות. אני מצמידה אותן אחת לשנייה, סוגרת.
הוא גורר את אחת הכורסאות, מחנה אותה מול רגליי ומתיישב. התאורה בחדר ממוקמת ממש מעלינו והאור חזק וחד כמו פרוז'קטור.
"תפתחי את הרגליים", הוא דורש.
אני מנסה. האוזניים שומעות, המוח מבין את הפקודה ומנסה לבצע אותה אבל הגוף מסרב להגיב. אני לא מצליחה.
הוא חוזר שוב יותר לאט: "תפתחי. את. הרגליים. שלך"!
אני לוקחת נשימה עמוקה ומנסה שוב אבל שום איבר לא זז. אני לא מסוגלת לפסק בפניו בתאורה הזאת. זה מעציב אותי, לאכזב אותו.
ספאנק.
הוא לוקח חבל וקושר כל רגל אל עצמה, מקופלת, כשכף הרגל נוגעת במזרן.
"עכשיו. תפתחי"!, הוא חוזר לכורסא.
אני לוקחת נשימות עמוקות ואיטיות, יודעת שזה לא ייקרה, מתפללת לנס, להפסקת חשמל.
עוד חבלים נקשרים, אחד לכל קרסול, נמתחים חזק ופוערים את נקביי מולו, באור המזוויע הזה.
אני מייחלת שהאדמה תבלע אותי עכשיו. שייכה בי ברק. צונאמי. בבקשה, שמשהו יציל אותי מהמבט שלו בחורים שלי. בי.
היד שלו משומנת ונעימה. מלטפת לי את הדגדגן. ואז מכה. ושוב מלטפת. אני לא יכולה לשאת את המחשבה על המראה שודאי נגלה לפניו, שלי, במערומיי. לא יכולה לשאת את עצמי במראה שמעליי: "בבקשה...בבקשה תכבה את האור הזה. תדליק את כל השאר אבל תכבה אותו", אני מתחננת, "אתה מוכן לכבות אותו"?
"לא"!, הוא מסכם ונותן לי עוד ספאנק לכוס.
אני מתייאשת ועוצמת עיניים.
הוא יושב שם ומשחק במשחק החדש שלו. בי. מכניס ומוציא. מלטף ומחטיף. אני שומעת רעש כמו של משאבת אופניים ופוקחת עיניים לגלות שהוא הצמיד מעין כיפה שקופה עם שוליים סגולים לכוס שלי. הוא לוחץ על כדור הגומי המחובר אליה וזה שואב את הכוס שלי, יוצר ואקום על השפתיים ועל הדגדגן. זה לוחץ ונעים בו זמנית. תחושה מוזרה.
אחר כך הוא מתרומם וגוחן מעליי, מסיר את הכוסיות משדיי. ההסרה מכאיבה מאוד והוא מרגיע את הפטמות שלי בעזרת הלשון המלטפת שלו. אני מנסה לזוז ולהסתיר מעט את שדיי אך ללא הצלחה. הבחור יודע לקשור.
כשהוא חוזר אל הכורסא הוא מסיר גם את המשאבה מבין רגליי. ממקם במקומה משהו אחר. הצלילים החדשים הבוקעים משם דומים לאלה של הצעצוע הקודם, קולות אוויר נדחס, אך הפעם הלחץ הוא פנימי. משהו מתנפח בתוך הכוס שלי. מתנפח ומתנפח. לוחץ ומכאיב.
הוא עוצר כשזה כבר כואב מאוד: "תגידי לי כשאפשר לנפח עוד", הוא מבקש, מלטף לי את הדגדגן.
אני שואפת אוויר מהאף, מוציאה אותו לאט מהפה, מנסה להכיל את הכאב. ומצליחה. בשבילו. הוא רוצה עוד. אז גם אני רוצה: "אפשר", אני אומרת ומרגישה מיד את הלחץ מתגבר. זה מרגיש כמו כדור שגדל בתוכי.
"אלופה", הוא מרוצה ממני. וזה נותן לי כוח להמשיך. אחרי כמה נשימות אני מאשרת לו להמשיך שוב.
הוא מוסיף לנפח עד שאנחות הכאב שלי מסמנות לו להפסיק. הוא נותן לי כמה שניות להירגע, מלטף מעט ואז מושך את המתנפח החוצה, לאט ובנחישות. המעבר שלו בפתח שלי כואב מאוד אך מהיר והלחץ משתחרר. הוא זורק אותו לידי כדי שאראה: "זה מה שהיה בתוכך". אני מסובבת את הראש ורואה כדור גומי שחור וגדול, בקוטר 10 ס"מ בערך, מונח לצדי.
ר' משחק עם האצבעות שלו בפתחי. הכול שם משומן ורטוב. הוא מחליק בקלות פנימה אך לא מצליח להכניס את כל כף היד היום, רק 4 אצבעות.
אני מתאכזבת בשבילו, חוטפת ספאנק והוא נוזף בי שלא אעיז להתבאס, "לפעמים זה נכנס ולפעמים לא".
אחר כך הוא משחרר ממני את החבלים - מתחיל מהתרת הקשירות ברגליים ומטפס משם למעלה.
"תשכבי על הבטן. עכשיו החלק שאת הכי אוהבת".
אני מצייתת, שוכבת, צופה בו במראה הצדדית, רואה שהוא אוחז גם שוט וגם קיין. אני דרוכה ומלאת ציפייה. התרגשות.
אני שומעת את חיכוך זנבות העור עם האוויר וחשה את הפגישה הראשונה של השוט עם העור שלי, וזה מרגיש כמו צלילים ראשונים של שיר אהוב המתחיל להתנגן. אני כבר מזהה את המילים, מתחברת למנגינה ומחכה לפזמון. מצטרפת בשירה משלי, גונחת ממעמקי נשמתי. כאב ועונג מתוק. דואט של סוטים.
הוא מחליף בין השוט לקיין במיומנות. פעם כואב ופעם כואב מאוד.
"יש לי משהו חדש היום", הוא אומר ואני צופה בו מרים חתיכת עץ שטוחה, צרה וארוכה, מניף ומצליף.
"אההה...מה זה"?, אני שואלת כאילו זה משנה. מה שחשוב זה שזה כואב מאוד ובטוח ישאיר סימנים. המחשבה גורמת לי לחייך.
"זה סוג של סרגל", הוא אומר בזמן שמנחית אותו שוב בחוזקה על הירכיים שלי. אני נאנחת בקול רם, מיוסרת ומיוחמת.
הוא לא עוצר בין מכה למכה היום. מצליף באותו המקום בזמן שאני מתפתלת מהכאב.
הוא עוצר רק כדי לבדוק אם אני רטובה ואני יודעת שכן עוד לפני שהוא מחדיר את האצבעות.
הוא עולה ונשכב לידי. מושך אותי אליו כשראשי בין רגליו. אני פותחת ומכניסה אותו היישר אל גרוני. אל "גרונו". אחרי דקה-שתיים הוא מנסה להזיז לי את הראש לכל מיני כיוונים, לא מרוצה ממשהו: "תנסי למצוא את הזווית שזה נכנס בה חלק, הכי עמוק שאפשר".
אני מנסה להזיז את הצוואר בכל מיני דרכים עד שמוצאת פתאום את התנוחה הנכונה, בה הוא נכנס עמוק בלי בעיה, הכול פתוח לפניו והוא שמח.
"את זונה כל כך טובה", הוא אומר וזה מעביר בי חשמל בכל הגוף, מחייה את הנפש שלי. הוא מרוצה ממני וזה כל מה שאני צריכה עכשיו.
"בואי, ננסה משהו חדש", הוא מושך אותי, "תשבי עליי ותכניסי אותי לתחת שלך".
אני לא מבינה כל כך איך זה אמור לקרות אבל איתו אני לא צריכה להבין שום דבר, רק לבצע. הוא מושיב אותי מעליו: "עכשיו תכניסי אותי".
אני שולחת יד מהססת ותופסת את הזין שלו. ממקמת אותו מול החור ומנמיכה את עצמי עליו. לוקח קצת זמן עד שהוא מצליח לחדור את הפתח אך עם כל השמן שנשפך היום באיזור - ברגע שהוא נכנס הוא כבר מחליק פנימה בקלות יחסית.
אני מזיזה את עצמי עליו, מנסה לענג אותו עד כמה שאוכל. קדימה, אחורה, למעלה, למטה. מהר מאוד רוכבת עליו בחופשיות כשהוא בתוך התחת שלי, עד הסוף.
אחרי כמה דקות הוא יוצא ומשכיב אותי על הגב. מרים את הרגליים שלי בפיסוק למעלה, יורק על החור הקטן ונכנס שוב.
הוא מזיין אותי בתחת ואני רואה אותנו במראה שבתקרה. הוא קולט שאני מסתכלת ונשען אחורנית כדי שאראה בדיוק רב את הזין שלו נכנס ויוצא מהחור שלי. זאת הפעם הראשונה שאני רואה את זה וזה מוזר והזוי ויפה כל כך. המראה עצמו. לא אני. אני אף פעם לא אחשוב שהגוף שלי יפה למרות שהוא מתחיל לשכנע אותי שלא אכפת לו בכלל מזה שהוא לא. ואני אוהבת את זה.
הוא נשלף מתוכי ומגיע במהירות ונטול קונדום אל פי כדי להתרוקן. השפתיים שלי מקיפות אותו והזרע שלו מושפרץ על לשוני, נוזל אל תוך גרוני.
אני מנקה אותו ביסודיות ואנחנו נשכבים מחובקים במיטה, ראשי על חזהו.
מתלטפים.
מדברים.
מכירים.
מחייכים.
הכול רגוע, נעים וטוב.
אני גמורה ומרוצה בו-זמנית.
מרגישה מרחפת. מסוממת. עייפה. מתחילה לנקר. אני חושבת לעצמי ומפנטזת - הלוואי והיינו יכולים להישאר לישון כך, מחובקים, כל הלילה. אבל יודעת שכדאי לי לקבור את המחשבה הזו עמוק בחדר הכי אחורי במוח, יחד עם שאר הרצונות שאין להם תוחלת או עתיד.
בכל מקרה, הזמן שלנו כאן להיום נגמר.
הוא לא הספיק או רצה לאכול שום דבר מהכיבוד שהבאתי ואני בדיאטת "צום לסירוגין" אז לא נגעתי בכלום ( *הערה לעצמי - לזכור לשאול את הדיאטנית שלי האם בליעת זרע שלא בזמן "חלון האכילה" שוברת את הצום).
אנחנו מתלבשים,
אוספים את הדברים
ויוצאים.
בדרך אל תחנת הדלק, שוב עולה נושא הפוסט המבוטל.
הוא מסביר. אני מסבירה. שום דבר לא השתנה. כנראה גם לא יישתנה.
כשמגיעים לתחנה אנו נפרדים לשלום, עד לפעם הבאה, במילים ובמבט. זה כל מה שמותר.
הלב שלי כואב מעט כשאני מביטה בו מתרחק בנסיעה מהמקום ואני נכנסת אל רכבי, נוסעת הביתה.
מאוחר יותר, במיטה, אני קוראת שוב את פוסט המחלוקת, זה שפסל. אני ממש אוהבת אותו. אבל הוא לא אוהב. והוא קובע.
בסוף כמובן שהעליתי גרסה שהייתה מקובלת עליו, אחרי שערכתי וחתכתי חלק מהמשפטים והמילים בהם השקעתי זמן, מחשבה ואנרגיה.
רציתי כל כך להיות נשלטת וקיבלתי.
ככה זה.
עכשיו הוא מחליט על הכול.
הלוואי ויחליט לשייך אותי.
אני שומעת את חיכוך זנבות העור עם האוויר וחשה את הפגישה הראשונה של השוט עם העור שלי, וזה מרגיש כמו צלילים ראשונים של שיר אהוב המתחיל להתנגן. אני כבר מזהה את המילים, מתחברת למנגינה ומחכה לפזמון. מצטרפת בשירה משלי, גונחת ממעמקי נשמתי. כאב ועונג מתוק. דואט של סוטים.
(קטע מתוך סשן 11)
כשאני כועסת
או עצובה
פגועה
או כאובה
אתה אומר לי "תנשמי"
כאילו זה עוזר או מחזק
ובעצם זה כלום ושום דבר
ובא לי לענות - "שתחנק".
כמו זרה
בארץ נוכריה,
מרגישה מאוד לבד.
לא מבינה
את השפה,
לא מכירה פה אף אחד.
את הניואנסים הקטנים,
את הטקסים, המנהגים.
מוצאת עצמך טועה
בלי מדריך ובלי עזרה.
את דורכת על מוקשים
בשדה שמוכר לו, כבר שנים.
מבקשת.
דברים.
שאסור.
הכרה,
שייכות,
אהבה,
זוגיות,
יציבות,
בטחון.
אח...לו רק היה לך מילון.
אך כאן אסור
לומר או לבקש,
אז תשתקי.
זה מה שיש.
תקבלי מה שנותן
או שתלכי להזדיין.
מה תבחרי?
מה יהא סופך?
תוותרי עליו?
או על עצמך?
איך נושמים
כשבמקום חמצן
יש מחשבות?
במקום אוויר
יש עצב ממלא
את הריאות.
בתוך הראש
נחות על משכבן
כל התקוות,
ובמקומן
רק רסיסים
של אכזבות.
כל אחד מהם בנפרד
הוא מספיק מבאס
אבל דרופ במחזור?
זה לגמרי הורס.
*מומלץ בחום לכלבות דרמטיות, מזוכיסטיות ונשלטות מקולקלות.
חנוקה.
לא מסוגלת
לחשוב.
מחוקה.
לא מצליחה גם
לכתוב.
מצחיקה.
חשבת שהכול יהיה
טוב.
מועקה.
חייבת שחרור
בקרוב.
מתוקה.
אולי זה הזמן
לעזוב?
