כשהתחלתי, אנארכיזם היה זה. אתה פתאום מבין שהחוקים שגדלת עליהם הומצאו על-ידי בני אדם שאינם בהכרח טובים יותר ממך, ומשהו משתנה. אתה רוצה לבעוט בכל וזה אכן מה שאתה עושה, ומבלי שתשים לב משתלט עליך ניהיליזם כי כלום לא באמת חשוב והעולם מתפורר. אבל הניהיליזם לא הולך טוב עם פרגמטיזם, ואתה הרי חייב לעשות משהו כדי לא לשקוע בדיכאון אקזיסטנציאליסטי, אז התחלתי לחפש את האל הקרוב למקום מגוריי. וכמו כל אחד שהולך לחפש אתונות מצאתי, כצפוי, את האתאיזם. אחרי שחשבתי על זה קצת יותר גיליתי שאתאיזם זה לא זה - שהרי אינך יכול לשלול כלום באמת - ונשארתי עירום עם הרלטיביזם שלי בידי וסימן שאלה בעיניים. זה היה הזמן, פחות או יותר, בו מצא אותי האלכוהוליזם. רק שכולם כל כך שליליים, כל האיזמים האלו, שנאלצתי לחפש לי חתיכה של אקטיביזם, משהו להחליף באמצעותו את הפסימיזם באופטימיזם ואולי בקצת פלורליזם, והנה מצאתי לי (אחרי שלב קצר-באופן-מחפיר של סוציאליזם) חתיכה קטנה של קומוניזם. הנה אחד שמביא איתו הבטחה, כאילו אתה באמת יכול לעשות משהו בכדי לשנות. בראיה מפוכחת יותר התברר שהקומוניזם של אז היה בעיקר התחלה של אינדיבידואליזם (נשמע אוקסימורון? לא בהכרח) ופחות אמונה במרקסיזם, שהרי אחרי הכל מעולם לא אהבתי במיוחד בני-אדם. במילים אחרות, זה היה פחות תיאוריה ויותר משיכה לצבע האדום ולגברים עם שפם מרשים (בניגוד לנאציזם, אגב, הדוגל בשפם מרשים הרבה פחות). אז התחלתי לקרוא קצת יותר וגיליתי לפתע שהפאשיזם, שגם לו יש את המעלה הזו של אנטי-קפיטליזם (כי כסף לא היה אז הרבה לאף אחד) וגם הוא לא חוטא בפציפיזם, הוא מעניין וסקסי הרבה יותר מהקומוניזם אפילו שהוא משופם הרבה פחות. זה היה מאד מבלבל וגם קצת מביך, וכשאתה מבולבל במבוכה קל מאד לחזור לאותו ניהילזם ישן וטוב, לאותה פינה שקטה, שהפעם לוותה בנגיעות קלות של סאדיזם וקצת מזוכיזם (הם הרי טבועים זה בזה), שאריות ישנות מהפאשיזם. ואז גיליתי את האהבה והלכתי לישון לכמה שנים טובות.
התעוררתי בגלל איאן ראנד והאובייקטיביזם שלה ועברתי, במקביל, מבירה לוויסקי. זהו, ידעתי שמצאתי את התשובה והלכתי ללמוד באמת, להשקיע את כל משאביי במאבק עיקש בקונפורמיזם, בסובייקטיביזם, באידאליזם הנאיבי של פעם (ובעצם: באנכרוניזם באשר הוא), בפאטאליזם, וכל זאת תוך שימת לב מיוחדת שלא להרוג את אותו אקזיסטנציאליזם שברור היה כבר שהוא מנת חלקי באופן כואב עד בלתי-הפיך. אני עדיין לומד ולא נראה לי שאפסיק לעולם, ובעיקר חדלתי להשתמש בסופיזם הזה בו כל דבר נגמר פתאום ב"איזם". ניתן לומר שמצאתי את דרכי מלהגוניזם יומרני ללהגונולוגיה עמוקה ומפוכחת בהרבה.
כך יצא שבסופו של יום (גם אם לא בסופו של תהליך), ואחרי שעניתי לעצמי על חלק נכבד מהשאלות להן חיפשתי תשובה, גיליתי את העובדות הבאות בנוגע לקיום האנושי באשר הוא:
1. אני אוהב את זה חזק, עמוק, כוחני וכואב.
2. לפעמים אני אוהב את זה רך ונעים בהתחלה, אבל בסוף זה חייב להיות חזק, כוחני וכואב. בכל מקרה, זה חייב להיות עמוק.
3. לאנשים שאינם מחפשים משמעות אין משמעות.
4. לאנשים שמחפשים משמעות, המשמעות נעוצה בעצם החיפוש; האיום האמיתי טמון בפחד למצוא תשובה. זהו פרפטום מובילה יפהפה שצריך להיות אידיוט בכדי לא להעריך וחכם בכדי להמשיך לשחק את המשחק כראוי. אחרת, האלטרנטיבה היא תמיד ניהיליזם העשוי להוביל למחלת כבד בלתי הפיכה; שחמת הכבד היא אחת הדרכים הגרועות ביותר למות.
5. אלכוהול טוב לנפש; וויסקי עדיף על בירה.
6. מה שטוב לנפש טוב גם לבריאות, כל עוד אתה לא חולה.
7. הנפש היא המצאה של אופטימיסטים ופסיכואנליטיקנים רעבים ללחם. כשהזרת נתקעת במשקוף הדלת, כולנו אותו הדבר.
8. מין אוראלי הוא דרך מצויינת להתחיל את היום ו/או לסיים אותו. גם מין אנאלי.
9. בעצם, כל סוג של מין ובכל זמן, אם הוא טוב מספיק ועונה על הדרישות של כל הסעיפים דלעיל.
10. כשאתה גומר (ולא רק במובן הבנאלי), ואולי רק אז, אתה סוף-סוף מפסיק לחשוב. זה מסוכן אמנם, אבל הסכנה מרגשת.
בברכה,
ג"ו,
פסיכופילוסוף (ביותר ממובן אחד).
לפני 15 שנים. 21 במרץ 2009 בשעה 18:13
