הבלוג של השולט אור

כל מי שמשרתים אצלי בבסיס יודעים שכדאי לא לעצבן אותי בבוקר לפני שהתקלחתי, שתיתי כוס קפה, עישנתי לפחות סיגרייה אחת וקראתי לי בשקט את כותרות העיתונים. הבוקר הוא הזמן הפרטי שלי עם עצמי. זמן של שקט לפני שאני עולה על מדי מפקדת הבסיס.

אלא שהבוקר ציפתה לי השכמה מסוג שונה. כזו שהעלתה ברקים לעיניי ברגע בו פקחתי אותן. צריף הוי-איי-פי שהחרמתי לשימושי, ממוקם במרחק של 50 מטרים ממגוריי. בארבע ושלושים בבוקר התעוררתי למשמע קולה של גילי שהחליטה לשיר בקולי קולות "לא, לא, לא תנצחו אותי, לא מנצחים אותי כל כך מהר..."

התקשרתי מיד אל רונית שענתה לי עייפה מהרגיל אחרי שהיא השגיחה כל הלילה על הסוררת הקטנה.
"מה זה צריך להיות?" שאלתי מיד כשהיא ענתה.
"היא עומדת במרכז הצריף, כולה רטובה מההשפרצות שהיא ספגה בכל פעם שהיא התיישבה, ושרה." היא ענתה.
"ומה את עושה בנדון?"
"מה שתאמרי לי לעשות המפקדת."
"רונית, מה את חושבת שאני הייתי עושה במקרה כזה?" אני שואלת ומרגישה את חמתי בוערת.
"היית מענישה אותה המפקדת." ממהרת רונית לענות כשהיא מזהה את הטון העצבני.
"יש לך שלושים שניות להשתיק אותה ובשבע את תביאי אותה אליי." אני מסיימת את השיחה בטריקת טלפון ומסתובבת בזעף לצד השני כדי להמשיך לישון.

בתוך כמה שניות השתרר שוב שקט ובמהרה נרדמתי שוב.
בשש התעוררתי אל שגרת הבוקר שלי, כשאני זוכרת היטב את זיופיה של גילי.

בשבע נשמעה נקישה על הדלת. לפקודתי היא נפתחה ורונית הופיעה בה כשהיא גוררת אחריה את גילי. פרצתי בצחוק כשקלטתי איך רונית השתיקה אותה. ידיה של גילי היו אזוקות לאחור ואל פיה נתחב תחתונה של רונית. אחד מאלה שקניתי לה לפני שנה וחצי.

"סגן שלי, שאלתי את עצמי מה קרה לתחתונים הללו." צחקתי וניגשתי אל רונית. "בואי הנה זנזונת שלי, מגיע לך צ'ופר על המקוריות."
אחזתי בשערה הגולש והבהיר והצמדתי אותה אליי לנשיקה ארוכה. מדי פעם העפתי מבט אל עיניה הנדהמות של גילי שננעצו בנו פקוחות לרווחה כשעיגולי עייפות אפורים מסביבן.

"ארצה." פקדתי על רונית והנחתי לה לגלוש לעבר כפות רגליי ולהניח את ראשה לצד נעליי.
"את רואה טוראית, בתוך השבועיים שנותרו לטירונות שלך, את תלמדי לציית בדיוק כך." אמרתי לגילי בשעה שליטפתי את שערה של רונית.
"מותר לך." אמרתי לה והתענגתי על הדרך בה שפתיה פילסו מיד דרך אל קרסוליי, לנשק ולהעריץ.
התענגתי מספר דקות על התחושות ואז החלטתי שדי.

"קומי זנזונת, הגיע הזמן שתלכי לישון. יש לך שלוש שעות ואז את מתייצבת כאן. תודיעי לאחת הבנות שתבוא להחליף אותך בתפקיד ושאף אחת לא תפריע לי עד אז. ברור?"
רונית נישקה על פעם אחת את רגליי וקמה ממקומה בחוסר רצון מופגן.
"ברור המפקדת." היא ענתה. הזדקפה לדום מתוח, הצדיעה ויצאה מהחדר.

"ועכשיו, הגיע הזמן לטפל בך." אמרתי לגילי כשנשארנו לבד.
ניגשתי אליה והוצאתי מפיה את תחתוניה של רונית. חייכתי כשראיתי אותה שואפת אוויר בחדות.
"נעים לנשום שוב בקלות?"
היא לא ענתה.
"את עייפה חיילת?" שאלתי.
"ברור." ענתה.
"את יודעת, ברור לי שאת מנסה להרגיז אותי כשאת שוכחת למלא את הפקודות שקיבלת רק אתמול. אבל את לא מבינה שאת תיענשי על כל שיכחה שכזו. למשל עכשיו זכית בסטירה על כך ששכחת לומר ברור המפקדת. ואת תגלי במהרה, שהעונשים שלי רבים ומגוונים. אני מבטיחה לך שעד הלילה תעדיפי פשוט לבצע את הפקודות שלי כלשונן." הבהרתי לגילי ומיד סטרתי לה בהמשך לדבריי.
"אני ברורה?" שאלתי.
הבטתי אל עיניה, רואה את העלבון ואת השנאה שבהן.
היא לא ענתה.
"אני יכולה להמשיך בזה עד בלי סוף. ואת?" שאלתי וסטרתי לה שוב.
דמעה התגלגלה על לחיה.
"שאלתי אם זה ברור?" חזרתי ושאלתי.
"כן המפקדת." היא ענתה.
"יפה. אני שמחה שהבהרנו את הנקודה הזו."

הסתכלתי עליה. מדיה היו רטובים ולמרות שהיינו באמצע האביב, היה קצת קריר מדי להמשיך ולהחזיק אותה בהם.
לקחתי מספריים מהשולחן שלי, ניגשתי אליה והתחלתי לגזור ממנה את המדים.
היא לא העזה לזוז.
"יש לך גוף יפה זנזונת קטנה." חייכתי והבטתי בה לבושה בתחתון וחזייה. "אבל למה להסתיר אותו?" המשכתי וגזרתי ממנה גם אותם.
"מה את עושה?" היא שאלה נדהמת.
סטרתי על פניה בלי לומר מילה.
לרגע היא שתקה, מעכלת את הסטירה הנוספת ואת משמעותה.
"מה את עושה המפקדת? למה את מפשיטה אותי?"
"אמרתי לך אתמול, יש את הדרך של הצבא עליה ויתרת, ויש את הדרך שלי. בדרך שלי את תהפכי לא רק לחיילת מצטיינת אלא גם לזנזונת צייתנית."
"המפקדת לא, בבקשה, אני... אני..."
"את מה?"
"המפקדת, בבקשה לא, אני בתולה."
"אל תדאגי זנזונת. אני לא אקח את מה שלא תתחנני לתת לי." צחקתי. "ועכשיו הגיע הזמן להאכיל אותך. את רכוש הצבא וצריך לשמור על רכוש הצבא. את לא חושבת?"

ניגשתי אל שולחני עליו המתינה צלחת מכוסה. הסרתי את הכיסוי וחשפתי חביתה ולידה גבינות מסוגים שונים וסלט.
"את רעבה זנזונת?"
"כן המפקדת, מאוד."
"אז בואי, תאכלי." חייכתי והנחתי את הצלחת על הרצפה.
מזגתי שוקו לקערה והנחתי אותה לצד הצלחת.
"תאכלי, זה שלך."
"אבל הידיים שלי קשורות וזה על הרצפה." היא מלמלה.
"ברור זנזונת, צריך לחנך אותך. מעכשיו את תאכלי רק ממה שיוגש לך על הרצפה. כשתהיי ראויה לשבת ליד שולחן ולאכול עם סכין ומזלג זה יינתן לך. אבל הדרך ארוכה. בואי מתוקה שלי, אני לא רוצה שתישארי רעבה." אמרתי וליטפתי את הלחי שספגה קודם את הסטירות.

ראיתי אותה נאבקת ברצון לאכול, מול גאוותה שלא התירה לה לרדת על ברכיה מולי. אבל העייפות והרעב ניצחו. לאט היא ירדה על ברכיה והחלה לאכול מהצלחת שמולה.
"תגמרי הכול מהצלחת כמו ילדה טובה." הוריתי לה והתיישבתי מולה, משכלת רגליים במרחק קטן מראשה.

"ועכשיו לשתות, אני לא רוצה שתתייבשי." פקדתי.
בהיסוס היא החלה ללקק את השוקו מהקערה שמולה.
"את כלבה טובה בבסיסך." שיבחתי את מאמציה.
היא לא ענתה, רק כתפיה שחו מעט.

הוצאתי מפתח מכיסי ושיחררתי את ידיה מהאזיקים. היא מיהרה לשפשף את המפרקים שהאדימו מעט לאחר שהיא הייתה כבולה באזיקים מאז ארבע וחצי בבוקר.
"את רואה, כשאת מצייתת יש בונוסים." הסברתי לה. "אבל בונוסים אפשר לקחת ועונשים קל לתת."
"כן המפקדת היא מילמלה כורעת עדיין לצדי.

"את זוכרת ששרת לי הבוקר שיר השכמה?" הזכרתי לה.
"כן המפקדת."
"מצאה חן בעיני השירה שלך, רק שהיה חסר בה משהו, נשמה אני חושבת." הרהרתי בקול.
ראיתי אותה שולחת מבט חושש לעברי.
"אני חושבת שאנחנו צריכות לעבוד על פיתוח הקול שלך. לא הייתי רוצה להזניח את כישורייך המיוחדים." המשכתי מבחינה ברטט של פחד שעבר בה.

"קומי זנזונת." פקדתי וניגשתי ופתחתי את מגירת השולחן שלי. כשחזרתי ונעמדתי לידה אחזתי בידי שני מצבטי פטמות אליהם חוברו משקולות וכמה אטבים.
"לא תתנגדי לשיעור בפיתוח קול. נכון?"
"למה את מתכוונת המפקדת? אני מתנצלת, אני לא אפריע יותר בלילה, הייתי עייפה, כעסתי..." היא מיהרה להתנצל כשהיא הבחינה באביזרים שבידי.
"את לא צריכה להתנצל זנזונת. ההתנצלות היא לאנשים שלא עומדים מאחורי מעשיהם. את הרי מורדת שיש מאחורי מעשיה אמירה של ממש." קטעתי אותה.
"המפקדת בבקשה..." היא לא ניסתה עוד להסתיר את פחדה מפניי. הדמעות נזלו על פניה.

"ילדה מתוקה שלי." אמרתי לה ואספתי אותה אל בין זרועותיי, "אני יודעת שאת פוחדת עכשיו ובצדק, את הולכת להיענש על זה שהפרעת לי לישון. אבל את תיענשי ותדעי שמגיע לך העונש הזה. ואת תספגי אותו בגבורה. כשאת מפשלת אצלי את נענשת. בכל פעם שתפשלי תאמרי לי בעצם שאת מבקשת שאחנך אותך. הבטחתי לך שהחינוך יתחיל, והוא התחיל - אתמול.

היא נאחזה בי בבכייה, התרפקה אל חיבוקיי ואל הליטופים שליטפתי אותה. בשלב מסויים הושבתי אותה על ברכיי וניענעתי אותה עליהן כפי שמרגיעים ילד בוכה.

חיכיתי שתירגע ואז העמדתי אותה שוב על רגליה ונעמדתי מולה.
"עכשיו את עומדת לשיר לי." אמרתי לה בשקט, "ואת תשירי כפי שלא שרת מעולם." אחזתי בשדה הימני והצמדתי אליו את אחת המשקולות. היא הרימה מיד את ידה כדי להסיר אותו אולם לכדתי אותה בידי.
"לא לזוז." ציוותי.
היא קפאה.
אחזתי בפטמתה השמאלית, מתחתי אותה מעט מתעלמת מגניחתה וחיברתי גם אליה משקולת.
"לא לזוז." חזרתי בשקט.
"כואב לי." היא גנחה.
"ברור שכואב זנזונת, זה עונש לא בילוי בפאב." הבהרתי ומשכתי משיכה קלה במשקולות. "ועכשיו את תשירי, וכל פעם שתזייפי אני אצמיד אטב אל שפתיי הכוס שלך."

"אסור לך לעשות לי את זה." היא יבבה, יודעת שאין בכוחה למנוע את מעשיי.
"לא יקירתי, אסור לך להפריע למפקדת שלך לישון." תיקנתי אותה. "ועכשיו את תתחילי לשיר את אותו השיר ששרת הבוקר."
"אני אתלונן עלייך." איימה כשהדמעות חונקות את גרונה.
"בעוד שבועיים תוכלי לצאת מכאן כשתסתיים הטירונות שלך. אז תוכלי כמובן לבחור להתלונן." חייכתי וליטפתי את לחייה, מנגבת את דמעותיה.
"ועכשיו זמרת שלי, את תשירי לי."

"לא, לא לא תנצחו אותי..." היא החלה לשיר בקול שבור.
"לא ככה." נזפתי בה, פישקתי ברגלי את רגליה וחיברתי אטב ראשון אל שפתי כוסה. "את יכולה לשיר הרבה יותר טוב. אני יודעת."
"לא, לא לא תנצחו אותי..." היא שרה והפסיקה בקול צעקה כשחיברתי אטב נוסף.
"נסי לשיר ברגש..." הצעתי.
"לא, לא לא תנצחו אותי... לא המפקדת בבקשה..." התחננה כשחיברתי אטב שלישי ורביעי.
נעמדתי מאחוריה מצמידה אותה אליי.
"קשה לך לשיר ככה זנזונת שלי?" שאלתי והעברתי את ידיי בליטוף על גופה. לאט ליטפתי אותה מרגישה איך היא משחררת את המתח מגופה ונשענת עליי לנחמה.
"את תתנהגי יפה מעכשיו טירונית שלי?" שאלתי וליטפתי את הפטמות האחוזות במצבטים.
"כן המפקדת." היא לחשה בתשובה, ידיה מונחות רפויות לצד גופה.

ליטפתי באצבעותיי את האטבים שעל כוסה. שמעתי את גניחת הכאב שלה ואת נקישתם אלו באלו. בעדינות הרחקתי אותם אלו מאלו והנחתי לאצבעותיי לחדור ביניהם אל הכוס שהיה מכוסה פלומה עדינה. הרגשתי את נשימתה מואצת כשליטפתי את שפתי הכוס שלה.

"את אוהבת שעושים לך את זה זנזונת שלי?"
"אף פעם לא עשו לי את זה המפקדת." היא ענתה מתנשפת.
הסרתי את האטבים ולצעקת הכאב שלה מיהרתי ללטף את העור שהדם חזר לזרום בו.
"הכאב תכף יעבור." לחשתי לאוזנה ונישקתי את עורפה, מתענגת על ריחו.
הנחתי לאצבע אחת לחדור את שפתי הכוס שלה וגיליתי כבשן של רטיבות לוהטת.

"את זנזונת טובה ורטובה." חייכתי כשחשתי אותה נעה כנגד ידי.
היא גנחה פעם אחת ואז נשכה בשיניה את שפתיה למנוע מהגניחות את חירותן.
"את לא תפריעי לי לשמוע אותך גונחת." אמרתי והנעתי בידי השנייה את המשקולות שהיו מחוברות לפטמותיה.
הצעקה שלה הייתה מיידית כמו גם הרטיבות שהרטיבה את כל היד ששיחקה בפנים שפתי הכוס שלה.

סובבתי אותה אליי והבטתי אל עיניה.
זיהיתי בהן הפתעה וחרמנות אבל לא הייתה בהן שנאה עכשיו.
"את משתפרת." חייכתי וקירבתי אליה את ראשי לנשיקה.

נקישה על הדלת.
"זו רונית המפקדת." שמעתי את קולה של הסג"מית האהובה עליי.
"הכנסי." הוריתי לה.
הדלת נפתחה ורונית עמדה בפתחה מאוששת לאחר השינה הקצרה שהיא ישנה.

"קחי אותה לחדר שלי." פקדתי עליה, "שימי עליה קולר נעול וחברי אותו בשלשלת לסורגי החלון. תני לה מרחב פעולה של שני מטרים. הניחי שטיח על הרצפה שהיא תוכל לישון וקערת מים. את ארוחת הצהריים היא תאכל בחדר מצלחת שתונח על הרצפה. בשש בערב האכילי אותה שוב, קחי אותה להתקלח ואז החזירי אותה למקומה ליד הסורג. שם היא תמתין לי עד שאסיים את עבודתי. את שארית האילוף היא תעבור בביתי מעכשיו."

"כן המפקדת." מיהרה רונית לאשר את פקודותיי.
הסרתי את המשקולות משדיה של גילי. צעקת הכאב שלה נבלעה בין שפתיי שמיהרו לינוק את הפטמות הכואבות.
"את תהיי זנזונת טובה ותנוחי. כי אני מתכוונת להמשיך לאלף אותך כשאחזור." הודעתי לה.
"כן המפקדת."
ניגשתי והסרתי את המעיל הצבאי שהיה תלוי בלשכתי, והלבשתי אותה בו.
"קדימה חיילת, עופי לי מהעיניים." ציוותי והתיישבתי לעבוד.

ההמשך בקרוב...