הבלוג של השולט אור

התעוררתי לפנות בוקר מנענוע רגלי בעדינות ולא על ידי.
"שמת לב שזה הבוקר השני ברציפות שאת מעירה אותי?" שאלתי אותה.
"סליחה המפקדת," התנצלה גילי במהירות, "אני עומדת להתפוצץ מרוב פיפי. אני חייבת להשתין, בבקשה."

ואללה, שכחתי לקחת אותה להשתין בלילה.

העפתי בה מבט נוזף והתרוממתי לאיטי, משחררת את צווארה מהשלשלת שמחוברת לקולר שעליו. אחזתי בקולר ומשכתי בו קלות.
"קדימה כלבונת, בזריזות."

צעדנו לשירותים. היא התיישבה על האסלה ואני נעמדתי מולה מביטה בה.
"קרה משהו?" היא שאלה.
"לא, אני מחכה שתשתיני זנזונת שלי."
"אבל, אני לא יכולה ככה."
"אוקיי, אז בחזרה למיטה." אמרתי ואחזתי שוב בקולרה.
"לא בבקשה, אני חייבת להשתין. אני פשוט לא יכולה כשאת מסתכלת עליי."
"את תתרגלי להרבה דבריים שלא היית רגילה אליהם עד היום. אחד מהם הוא שאת שייכת לי. את לא תסתירי ממני דבר." חייכתי ונשענתי על הקיר שמאחוריי.

היא ישבה שם עירומה על האסלה נאבקת בצורך להשתין ובבושה מפניי.
ניגשתי אל הכיור ופתחתי את ברז המים.
"זה עוזר זנזונת קטנה שלי?"
היא גנחה בייאוש ומיד שמעתי איך השתן מתחיל לצאת ממנה.
ניגשתי אליה והנחתי את ידי מתחת לסנטרה, מרימה את פניה אליי.
"זה שלי זנזונת. השתן שלך והבושה שלך שייכים לי מעכשיו, ואת לא תמנעי אותם ממני כשאדרוש ממך למסור לי אותם."
לחייה האדימו.
"כן המפקדת." היא לחשה באישור ושלחה את ידה אל נייר הטואלט.

"לא לגעת." פקדתי.
"המפקדת?" שאלה בתמיהה.
"הכוס שלך שייך לי. את לא נוגעת בו בלי לקבל אישור קודם." הבהרתי לה.
"אוקיי," היא חייכה במבוכה, "אני יכולה לנגב המפקדת?"
"לא, את לא." עניתי מתענגת על הפתעתה ולקחתי מידיה את נייר הטואלט.
"תפתחי רגליים." ציוויתי.
"ברגע זה." הוספתי כשראיתי את תדהמתה.

לאט היא הרחיקה את ברכיה זו מזו. כשאני מביטה עמוק אל עיניה, החדרתי את ידי האוחזת בנייר אל בין רגליה וניגבתי לה את הכוס לאט ובעדינות.
"אני צריכה לפקח אישית על נקיון הרכוש שלי." חייכתי ונשקתי לשפתיה. "ועכשיו עופי למיטה, תכף אצטרף אלייך."
היא טסה מהשירותים במהירות שגרמה לי לצחקק כשהתיישבתי בעצמי על האסלה להשתין.

חזרתי לחדר השינה. היא התכרבלה בפינת המיטה, וכיסתה עצמה עד לעיניה.
יש קסם בילדה הזו, חשבתי משועשעת.

"קר לך קטנה שלי?" שאלתי.
"קצת המפקדת." עלתה תשובתה מתחת לשמיכה.
"אז נצטרך לחמם אותך קטנטונת." צחקתי ונשכבתי על המיטה. "בואי הנה ילדה יפה שלי, בואי למפקדת האישית שלך."
ראיתי אותה זוחלת אליי מתחת לשמיכות וצחוקי גבר.

"את יכולה לבחור בין להישאר שם מתחת לשמיכה ולפנק את המפקדת שלך בלשונך ובין יציאה ממנה אל שפתיה של המפקדת שלך." אמרתי.
בשניות ראיתי את ראשה מבצבץ ליד ראשי.

"בואי הנה תינוקת." חיבקתי אותה אליי, "את לא תתחילי להתבייש מפניי, לא אחרי שאת מעירה אותי יומיים ברציפות."
"סליחה המפקדת." היא צחקה וקברה את ראשה בבית שחיי.
חיבקתי אותה אליי חזק.
"את מתוקה במיוחד בבקרים ילדונת." לחשתי אל אוזנה, "נראה לי שאשמור לי אותך להשכמות שלי. אבל עכשיו את נרדמת ובעוד שעתיים נקום יחד לבוקר חדש של אילוף. ככל שאת יודעת להטריף בחן שבך, אל תחשבי לרגע שתצליחי להניע אותי מהחלטתי... ששש..." הנחתי אצבע על שפתיה כשהיא החלה לענות, "אף מילה ילדה שלי. עכשיו את עוצמת עיניים וישנה מחובקת בזרועותיי."

חיבקתי אותה אליי ובתוך דקות אחדות שמעתי את נשימתה הופכת לרגועה כשהיא נרדמה.
באופן מפתיע נרדמתי גם אני במהירות.


פרק ה'

פקחתי את עיניי בשבע בבוקר במיטה ריקה.
חיפוש מהיר העלה שגילי נעלמה מהדירה מותירה מאחוריה את חפציה. כנראה שהיא לא רצתה שהם יכבידו עליה.

בתוך דקות הקפצתי את רונית אליי לדירה.
"תתקשרי לש"ג ובררי אם היא יצאה מהשער. אין בגדר שלנו פרצות. אם היא לא יצאה מהשער היא בבסיס. אני רוצה שכל הטירוניות יתארגנו בחוליות חיפוש. אתן תהפכו את הבסיס הזה בחיפושים אחריה, ויש לכן שעה אחת כדי להביא אותה אל חדרי. ברור?"
"ברור המפקדת." הצדיעה רונית וטסה מדירתי למלא את פקודותיי.

אחוזה בזעם מקפיא לבשתי את מדיי ויצאתי אל לשכתי, להמתין שם להבאתה של גילי אליי.

מבעד לחלון שמעתי את החיילות מתרוצצות ומחפשות, ואת רונית מחלקת להן פקודות בקול רועם. לא הייתה פינה בבסיס שלא נסרקה. ב-07:52 נפתחה דלת חדרי ורונית עמדה בה אוחזת בזרועה של גילי באחיזת צבת.

"איפה היא הסתתרה?" שאלתי.
"באפסנאות." ענתה רונית.
"חכי לי בחדר המזכירה," פקדתי, "ותני לכל הבנות ארבע שעות חופשיות כפרס על מציאתה בזמן."
"כן המפקדת." נענתה רונית ויצאה מהחדר.

עמדתי מול גילי שנעצה בי מבט מתריס.
"יש לך מה לומר לי זנזונת?" שאלתי.
"כן המפקדת. אני רוצה לומר לך שאני אברח ממך בכל פעם שרק אוכל לברוח." ענתה גילי. "אולי נדמה לך שבאיך שאת נוגעת בי קנית אותי, ואולי נדמה לך שאת יכולה לעשות בי כרצונך, אבל את יודעת מה? לא מנצחים אותי כל כך מהר."
"יפה לך פוזת המורדת." עניתי בחיוך מבשר רעות. "את רוצה לברוח? את זקוקה לפעילות? אני כבר אספק לך אותה."
"רונית." צעקתי ומיד נפתחה הדלת. "תכיני את הג'יפ שלי, אנחנו יוצאות למסע טירונות קטן. ורונית, אני רוצה חבל באורך עשרה מטרים בג'יפ וג'ריקן מים."

רונית יצאה במהירות ואני התיישבתי על כסאי.
"שבי." הצעתי לגילי, "כדאי שתאגרי כוחות לקראת מה שצפוי לך היום."
גילי התיישבה על הכסא מולי, ושתינו שתקנו עד לשובה של רונית.

"הג'יפ מוכן המפקדת." הודיעה לי רונית עם שובה.
"החוצה." פקדתי על שתיהן, "רונית את נצמדת אליה ושומרת שהיא לא תיעלם."

התיישבנו בג'יפ. אני ליד ההגה ורונית וגילי מאחור. פתחתי בנסיעה מהירה, צופרת בקוצר רוח לש"ג ופוקדת עליו לפתוח את השער. שלושה ק"מ מהבסיס חתכתי אל דיונות החול שהשתרעו לכל עבר. העמקתי לנסוע לתוכן ואז עצרתי.
"רדו."
שתיהן ירדו.
"רונית את החבל." פקדתי.
קשרתי קצה אחד של החבל לפגוש הג'יפ ואת קצהו האחר ליפפתי מסביב לפרקי ידיה של גילי.
"רצית לברוח? רצית אקשן? את תקבלי. הקצב הוא של חמישה ק"מ בשעה. אם לא תרוצי מהר מספיק תאכלי הרבה חול." אמרתי ובלי להמתין לתגובתה עליתי בחזרה אל הג'יפ והתיישבתי במושב שליד הנהגת.
"רונית תנהגי ושמרי על מהירות קבועה." דרשתי מהסג"מית שלי.

החיוך נעלם מפניה של גילי כשהג'יפ החל לנוע. בשניות הראשונות היא צעדה לצדו בהליכה מהירה אולם בתוך כמה רגעים היא החלה לרוץ כדי לשמור על הקצב ולרוץ לצדו של הג'יפ ולא מאחוריו. שובל האבק שהותרנו מאחורינו הסביר את החלטתה הנבונה.

רבע שעה ראשונה עברה עלינו בשתיקה. רונית נהגה ואני ישבתי והבטתי בגילי המזיעה בריצתה.
"עלי עם הג'יפ על הדיונה הגבוהה הזו." הוריתי לרונית והצבעתי על דיונה לימיננו, "שתתאמץ קצת הזנזונת."

"את קשוחה איתה תמר." מלמלה רונית בשקט, "אפילו איתי לא היית כל כך קשוחה, ולי הגיע."
"אין לי בעיה עם מורדות." עניתי לה מביטה בגילי שהחלה להאט את ריצתה בעלייה הקשה, "אבל יש לי בעייה קשה עם מי שמפירות את אמוני."
"לא תתני לה צ'אנס?" שאלה רונית.
"את מתחילה ללמד אותי איך לאלף?" קטעתי אותה.
"לא המפקדת, לא אותך." נסוגה רונית במהירות וחזרה לנהוג בשתיקה.

"חוץ מזה." חייכתי אליה וליטפתי את לחייה, מנסה לשבור את המועקה שהתפשטה ברכב, "את תמיד היית הזנזונת המצטיינת שלי. היית להוטה לשרת. גם היא להוטה אבל יש לה אגו שלא מניח לה להתמסר. את האגו הזה אני צריכה לאלף, ואיתה זה יקרה רק אם אשתמש ביד קשה."
"סליחה שהתערבתי." נישקה רונית את ידי.
"קטנה שלי," נאנחתי, "את ילדה טובה בעצמך. בואי הלילה אל המגורים שלי, מזמן לא התענגתי עלייך."
"בשמחה המפקדת, גברתי." נצצו עיניה של רונית.

שמעתי גניחה מחוץ לרכב ומבט מהיר הראה לי שגילי בדיוק נפלה ושהיא נגררת בעקבות הג'יפ.
"תמשיכי עוד חמישים מטרים ועצרי." פקדתי על רונית.

הוצאתי מהג'יפ את ג'ריקן המים ופסעתי אל גילי שנשארה לשכב על החול מאובקת כולה.
"זהו, נגמר לך?" שאלתי ובלי לחכות לתשובה פתחתי את מכסה הג'ריקן והתחלתי שופכת על ראשה וגופה מים.
זעקת זעם פרצה מפיה כשהמים פגעו בפניה. היא התרוממה על ברכיה והחלה לקום.
"אני ארצח אותך, את לא תשפילי אותי, את מבינה?" היא צעקה אליי.
סטרתי על פניה בעוצמה שהטיחה אותה בחזרה אל החול ופניתי ממנה בחזרה אל הג'יפ, לוקחת איתי את הג'ריקן.
"תתניעי וממשיכות." הוריתי לרונית.

המשכנו בנסיעה עוד כארבעים דקות. בכל פעם שגילי נפלה פקדתי על רונית להאט את קצב הנסיעה אולם לא לעצור. גילי נאלצה לשוב ולהתרומם ולרוץ, עד שבנפילה האחרונה שלה היא לא קמה עוד.
עצרנו את הג'יפ וניגשתי אליה.
"הספיק לך? שאלתי עומדת מעליה בחולות.
היא הייתה עסוקה בלנסות לירוק את החול מפיה, דבר שמנע ממנה מלענות לי.
"אני מבינה שלא הספיק. אוקיי, אני יכולה להמשיך בזה עד הלילה." אמרתי ופניתי אל הג'יפ.
"לא." שמעתי אותה צועקת בצרידות.
"לא מה?" שאלתי בלי לטרוח להפנות אליה את מבטי.
"אל תמשיכי, בבקשה." עלתה הצעקה הצרודה.
"את תמלאי את פקודותיי?"
"כן."
"אני מבינה שהאילוף שלך צריך להתחיל מאפס. כן מה?"
"כן המפקדת." לחשה גילי.
"אני לא שומעת אותך זנזונת." צעקתי ונפנתי אליה.
"כן המפקדת, אני אמלא את הפקודות שלך." צעקה גילי וירקה עוד קצת חול.

חזרתי אל הג'יפ.
"השקי אותה, שחררי אותה מהחבל והעלי אותה אל הג'יפ. אנחנו חוזרות לבסיס." הוריתי לרונית והצתתי סיגריה.