זין בעין

כל שנה לקראת יום השואה אני והעבד שלי מתיישבים לשיחה רצינית: האם לקיים את סשן יום השואה המסורתי שלנו?

מזה עשר שנים, כל ערב יום השואה (לאחר ששקלנו את הנושא בכובד ראש) אנו נפגשים לסשן חגיגי בהשראת החג. אנו מתחילים את הערב באופן מכובד ורגוע, בצפייה של ארבע שעות של טלוויזיה איכותית (רצוי הערוץ הראשון, אבל גם ערוץ עשר בא בחשבון). לאחר שירת התקווה, אני שולפת ממעמקי הארון את המדים הנאציים אשר רכשתי בשוק פשפשים בדיסלדורף כשהייתי שם במסגרת משלחת נוער למצעד החיים. הוא לובש בהכנעה פיג'מת פסים. עד עלות השחר אני פוסעת ברחבי הדירה במגפיים. הוא מתחבא ממני, מנסה לגנוב אוכל מהמטבח, מגניב הודעות סודיות בכלוב. אם אני תופסת אותו, אני שולחת אותו לאמבטיה למשך כחצי שעה, או עד שהוא מצליח לברוח.

אנו מסיימים את הערב מותשים ומלאי רגשות אשמה. הוא מזכיר לי שאבא שלו ניצול שואה, ושהסשן מאוד קשה לו ריגשית. ואני מלטפת את פיג'מת הפסים היפה שלו, ומזכירה לו כמה יפה אני נראית במדים ומגפיים, וכמה קשה לי לדעת שיש לי כזו השפעה עליו.

אבל כל שנה, לפני יום השנה, עולה מחדש השאלה: האם ראוי לקיים את סשן יום השואה המסורתי שלנו?
השנה הטלתי עליו משימה לכתוב טיעונים בעד ונגד לקיום הסשן. להלן מה שהוא שלח לי באימייל (שגיאות הכתיב במקור)

בעד קיום סשן יום השואה המסורתי:
זה מחרמן
זה לא כואב (יחסית)
את מהממת במגפיים
זה יותר מוסרי מסתם לעשות סשן שלא מכבד את החג
אני אוהב לראות טלוויזיה בערב יום השואה

נגד קיום סשן יום השואה המסורתי:
זה לא פופולרי להתחרמן מהשואה בכלוב
זה לא מקובל ללבוש מדים נאציים בכלוב
אנשים בכלוב כועסים עליי אחרי שאני מפרסם פוסטים שקשורים ביום השואה
פיג'מת פסים זה מאוד לא קול
אין שום קשר בין בדסמ ושואה
אין שום קשר בין בדסמ ונאציים
רק אנשים רעים וחסרי לב בכלוב, מנצלים את טרגדיות העם היהודי כדי לספק את חיי המין הפרטיים שלהם.

קראתי את האימייל בקפידה, והבנתי שאכן אני נראית מהמם במגפיים. אז פתחתי עיתון והקפתי בעיגול את תוכניות הטלוויזיה בהן נצפה השנה. רמז: ערבוב של הערוץ הראשון וערוץ עשר. אבל אם תרצו לדעת בדיוק במה צפינו, תיאלצו להתאזר בסבלנות ולקרוא בבלוג.