אני חוזרת לכתוב אליכם בעידודו של המאסטר שלי.
לא עידכנתי אתכם במהלך העניינים מאז הסשן הראשון ["כנסו, כנסו" - זוכרים? ;)] ואני חשה חובה לעשות כן, ולו רק משום כל התגובות הדואגות (פה בבלוג ובפרטי), האיחולים והפרגון הגואה.
אם כן, מעט עדכונים :
אחרי הסשן הראשון, מאסטר ואני התקרבנו אפילו יותר. במשך כמה ימים הוא טיפל בי ודאג לי, ממש כמו שדואגים לרכוש שלך, נגיד מכינים את הרכב לקראת נהיגה בחורף, או לוקחים את הכלב לחיסונים ושמים לו קולר נגד קרציות. כמה ימים שכבתי אצלו על הספה המפנקת בסלון עד שהסימנים קצת הבריאו. מאסטר הסביר לי שהוא חייב לדאוג לי שאהיה תקינה כי חשוב שיהיה לי נעים וטוב איתו, אבל בעיקר בעיקר כי מה הוא כבר יכול לעשות עם ציוד לא תקין חוץ מלהזדכות עליו?
אני הייתי טובה ממש ולא התלוננתי גם כשממש כאב לי כשהוא חיטא לי את העין המשפריצה או את הגדמים, והסתכלתי עליו במבט מלא הערצה. אני יודעת שרבים מכם יחשבו שהוא לא דום אמיתי כי הוא דואג לי ככה, אבל אני יודעת כמה הוא אמיתי (ואיכותי גם), וכמה הוא יודע מה הוא עושה (הוא שרברב מקצועי, אני מזכירה לכם).
מאז עברו הרבה מים ודליי ספונג'ה בביתו של מאסטר (כן, כן. הוא הצליח לחבר לי בחזרה את הגפיים, ואפילו השיער התחיל לגדול שוב! איזה קוקי :)) , ומאסטר העניק לי המון כאב, ועם זאת המון אהבה ודאגה (למשל פה . הסיכות אגב, מחזיקות יופי. תודה לקוראת *** על הטיפ.) ואנחנו התקרבנו מאד, ואני קצת מתביישת לומר, אבל אני כבר ממש מאוהבת. מאסטר כבר הפך להיות חלק בלתי נפרד מן היום יום שלי.
אני ביקשתי ממנו שנתקדם צעד במערכת היחסים בינינו כי נדמה לי שהוא מחבב גם אותי, והוא אמר שאכן הגיע הזמן. אני בהתחלה קפצתי מהתרגשות, ולרגע שכחתי את המקום שלי (לרגליו) וקפצתי עליו, שוכחת בכלל את החיבור הזמני של הידיים שלי שעוד לא התאחה.
מאסטר כמובן אסף אותי כדי שלא אתפרק שוב, והזכיר לי שאני חייבת להיזהר. כמובן שהוא לא רוצה שאני אתחיל להתפרק שוב, אבל בעיקר הוא רוצה שאני אזכור שאם אני לא אזהר הוא יפרק אותי בעצמו.
אני סוטה.
YYY! אני למדתי משמעות חדשה למשפט "Be carefull what you wish for".
יום אחד בשבוע שעבר אני מקבלת מסרון* ממאסטר שאומר שהנה הגיע הרגע להכנס לחיי היום יום שלי, ושהוא נמצא בעבודה ושהוא התחרמן נורא בגלל איזה שתי שותפות לדירה שהיתה להן סתימה בשירותים ופתחו לו את הדלת בלי בושה בתחתונים, ואל מי הוא יפנה אם לא אל השפחה הנאמנה שלו שמוכיחה את עצמה בכל יום מחדש בהתמסרות אינסופית ובאהבה שלא נגמרת?
המסרון שלו תפס אותי באמצע יום העבודה באמצע חול המועד פסח (שחשבתי) שבא עלינו לטובה. בהתחלה רציתי לומר לו שכמובן שאין דבר חשוב יותר ממה שהוא צריך באותו הרגע, אבל חנות הבגדים בקניון שאני עובדת בו עמוסה מאד בחול המועד ואין לי רגע לחשוב על מה אני יכולה כשפחה מסורה וחרופה לא פחות לעשות כדי להקל על מאסטר את הכאב שהוא תוצר לוואי בלתי נמנע של העבודה (הסקסית ביותר, יש לציין!!!) שלו.
ניסיתי לשלוח לו הודעות על כמה שאני אוהבת אותו, או כמה שאני רוצה שהוא ידפוק אותי פה בחנות בין הקולבים במחסן. בהודעה אחרת סיפרתי לו שוב את מהלך העניינים באחד הסשנים שלנו והזכרתי לו כמה שנזלתי (בעיקר בין החיבורים המחכים להתאחות) , אבל שום דבר לא הצליח לגרום לו לעזוב את הכל באמצע היום ולהרשות לי למצוץ לו כמו שהוא לימד אותי בשירותים של הקניון.
בהודעה אחרת ציטטתי לו את השיר שהוא שם לי בפגישה הראשונה שלנו ( " הייתה ביננו אהבה תהורה/ לך נתתי את הכל נערה/ לא שחכתי מעולם את יום הולדתך/את היית מלכתי לא חסכתי מימך." מילים ולחן - אבי ביטר.) ואני קצת נבוכה להודות שכל כך התחרמנתי מעצמי שבלי לחשוב פעמיים ביקשתי ממאסטר אישור לגמור.
מאסטר מיד חייג אלי ושטף אותי נמרצות. הוא לא הבין איך אני יכולה לבקש ממנו לגמור כשהוא בעצמו ממתין לגמירה שלו.
מיד הבנתי מה עשיתי והרגשתי איך עיני נקרעות מאימה ולחיי מסמיקות מבושה ועוד באמצע החנות כשבלונדינית אחת מתעקשת לשאול אם יש לי את המכנסיים במידה שלושים ושמונה, כאילו היא לא רואה את המצוקה שנקלעתי אליה.
מיד מאסטר אמר לי שהוא מצפה שאני אתקן את העניין, והוסיף שאסור לי לגמור עד שאני לא מצליחה לעשות כן.
אני עוד עומדת מבולבלת, נסערת ולא יודעת מה לעשות וברקע הבלונדינית ממשיכה להציק עם השלושים ושמונה שלה עד שחטפתי איזה מכנס מהקולב וזרקתי עליה.
אורטל אמרה שהיא הולכת לאכול משהו ופתאום הבריק לי רעיון. אורטל הרי אוכלת רק ירקות ואני שמתי לב לעניין צורת הירקות שהיא אוכלת, ומיד מלמלתי משהו על זה שאני צריכה משהו מהסופר ורצתי למטה.
בערך ארבעים דקות אחר כך (בכל זאת זה היה יום חמישי) חזרתי מהסופר ובשקית שלי אוצר - גזר, קישוא, מלפפון, כרשה, חציל ודלורית.
מי חשב ששבעה שקלים ושלושים ותשע אגורות יפתרו ככה את כל הבעיות שלי?!
התקשרתי למאסטר בגאווה לספר לו על מה שקניתי, והוא וידא שאני יודעת מה לעשות עם כול מה שקניתי ושאני זוכרת לשטוף את הירקות טוב טוב כדי שאני לא אחטוף איזה משהו (איזה בו?בי :)).
מה אני יכולה לספר לכם. עגבניה זה ורוד בייבי לעומת הצבע שהלחיים שלי קיבלו, בהתחלה מהמבוכה כשהוא ביים אותי דרך טלפון הדור השלישי המשוכלל שהוא קנה לי (כדי שיוכל לראות אותי תמיד, ולשמור אותי קרוב, מזתומרת? :)) מה להחדיר קודם, ולאיזה חור (רמז - את הדלורית לא מצצתי, ולא הכנסתי לכוס. אאוצ'!!!) , תוך כדי שהוא כל הזמן מזכיר לי שזה קורה בשרותים של הקניון ואיזו זקנה דופקת לי על הדלת כדי שאני אשחרר את התא (מזל שהוא לא רצה שאני אכניס גם את הזקנה LOL. אופס ;)) , ובערך בזמן שהדלורית ומיד אחריה החציל כמעט ונעלמו אל כיוון המעי הגס, הרגשתי איך אני נכנסת לספייס.
פתאום - הפתעה! מישהו נכנס אלי לתא. אין לי מושג איך הוא עשה את זה, אבל פתאום ראיתי מולי את מאסטר האהוב שלי.
בלי לחשוב פעמיים ועל המעיים שלי שעומדים להתפוצץ ירדתי על הברכיים ונישקתי לו את המגפיים. כל כך זכיתי במאסטר שלי.
שמה בשירותים של הקניון, עם הזקנה שעוד דפקה על הדלת ושאלה אם טבעתי הוא החזיק אותי מהפוני שנשאר ארוך ודחף לי את הזין לתוך הגרון תוך שהוא שואל אותי "מי הבסטיונרית שלי? אצל מי המלפפון מלמיליאן? אצל מי האבטיח הכי מובחר???" ואני שפחדתי שהוא הביא איתו גם אבטיח הסתכלתי עליו בעיניים דומעות וניסיתי לאמר בלי מילים שאני (אני, מאסטר! אני. )
אני יודעת שדמעות מחרמנות אותו כי מיד אחר כך הוא גמר בפרץ אדיר לתוך הגרון שלי, והרשה לי לנשק לו שוב את המגפיים הרגשתי שאני ממש נמסה ולא היה לי אכפת בכלל שהרגשתי שהחיבור של יד שמאל הולך ומתרופף ומעין שמאל חוזרים הטיקים שלפני השפריצים (ממש כמו השקט שלפני הסערה).
מאסטר עשה לי סשן במגרש הבייתי שלו (שרברב מקצועי במקצועו וכולי) ופתח לי צוהר נוסף לעולמו, על האפטרקייר אני אפילו לא אתחיל לספר 😉
אוי מאסטר,
לפני 16 שנים. 9 במאי 2008 בשעה 20:44
אני, סאטירית, סאבית בעלת שין שורקת ועין עצלה [:)],
אוהבת אותך.
*SMS
עדכון - פורסם שם כאן למעלה, ומסתבר שזה לא היה במקום.
צינזרתי ומתנצלת.