חזרתי אחרי הרבה מאד זמן שלא כתבתי. התגעגעתם? 😉
לא יודעת. כתבתי באותה הפעם ההיא, על סשן ההיכרות (שגם מאסטר כתב),ואחר כך עדכונים (בעידודו של מאסטר!) ומאז היה לנו טוב ביחד, ולא כל כך רצינו לשתף את כל העולם במה שאנחנו עושים ועוברים, אז לא כל כך כתבתי, אבל עכשיו יש לי סיבה לכתוב, ואני מקווה שתקבלו אותי אליכם בחזרה בחיוך.
לקחו אותו, את מאסטר שלי.
לקחו אותו למילואים.
לקחו אותו לארבעים יום, והוא שם כבר שבועיים, ואני לא יודעת כבר מה לעשות.
בסוף שבוע לפני שהוא נסע היינו ביחד, ואני לא יכולה לספר לכם מה בדיוק היה שם (בעיקר ביום שישי, כשמאסטר בא לאסוף אותי מהקניון), בואו רק נגיד שמאסטר גרם לי להבין כמה הוא אוהב את העניין שאני "פרגית" צעירה ושמורה, וכמה הוא מוכן לשלם למרות העליה הדרמטית במחירי העוף.;)
אחר כך הוא לבש מדים (גרררררר...) ויצא החוצה. הוא עושה מילואים בקרבי (ברור, כאילו? הוא תמיד מוצלח במה שהוא עושה, והוא עושה את הכל עד הסוף! שרברב מקצועי במקצועו שכזה לא יכול להיתפס בבינוניות. איפה כבר חשבתם שהוא עושה מילואים?) וזה מחרמן אותי מאד, אבל לא העזתי להגיד לו שום דבר, כדי שהוא לא יקבל רעיונות לדרך. נכון שנורא רציתי סאשן, אבל פחדתי שהוא יעצור בפרדס הזה שכולם מדברים עליו. תמיד קורים בו דברים שמפחידים אותי.
בדרך (הוא כזה קוקי שהסכים שאבוא איתו, ואני מה אכפת לי שזה טרמפים בחזרה מהמשולש.
אני סאבית עד הסוף אני. הכל בשביל מאסטר.) קצת עצבנתי את מאסטר עם הבכי הבלתי נשלט שלי, ועם כל הקמעות והסגולות לחיים ארוכים שנסעתי במיוחד בטיול של המתנס לקברות צדיקים כדי להביא לו, שלא לדבר על החוט האדום שהתחננתי שיסכים לקשור על היד, והוא תפס אותי בזרוע (שבינתיים החלימה לגמרי, ואני נזכרתי בגדם ובסאשן הראשון שלנו והתחלתי שוב לבכות.) ואמר שכדאי שאני ירגע אם אני לא רוצה שהוא יהפוך אותי לשניצל, וגם שאני מתנהגת כמו ילדה קטנה ודאג גם שכל מי שנסע איתנו בכביש יראה. אני כל כך רציתי להגיד לו שאני מצטערת , אבל הוא כבר היה באמצע ולא רציתי לעצבן אותו עוד יותר אז עשיתי מה שהוא אמר, למרות שהרגשתי איך הטיקים בעין מתגברים.
הגענו ופגשנו את החברים של מאסטר מהמילואים. אני כמובן רציתי להגיד לו שלום כמו שצריך אבל התביישתי בגלל כל האנשים מסביב (למרות שמגף צבאית זה מחרמן שלא מהעולם הזה. איך הייתי צריכה להתאפק!) אז ביקשתי ממנו שירשה לי להישאר איתו קצת. איך שהתכוננתי לקח חזק ימינה עם הראש (כי אנחנו כבר יודעים מה קרה בפעמים שחטפתי סטירה בלי להתכונן ) הוא אמר שזה דווקא לא רעיון רע, ואני כמעט נחנקתי מהרוק שהיה לי בפה כי מאסטר רצה להשתעשע ולא הרשה לי לבלוע.
מסתבר שהוא התנדב להדגים כמה אימוני מלחמה ושלי הולך להיות סשן פומבי ראשון!
YYY איך שאני התרגשתי. מיד נשבעתי שלא משנה מה קורה, אני לא עושה למאסטר פדיחות.
השיעור היה בנושא עמידה בעינויים, ואני מיד נקשרתי לעמוד בקשר שטוח כפול עם השיער מחובר לעקבים של הנעליים.
YYY מה שהלך שם, מאסטר הדגים עלי את כל העינויים מדגדוג עם נוצה באף ועד שהוא התקרב מילימיטר ממני ואמר לי "אויר ציבורי, וכו'" והחברים שלו צחקו ואני הייתי גאה שאני עושה את מאסטר כל כך פופולרי.
חשבתי שאולי מאסטר ירצה להשוויץ קצת וידגים את הסיישן הראשון שלנו, אבל הוא אמר שזה לא בטוח ולא שפוי כי אני צריכה לחזור עוד הביתה, ואני לא ניסיתי לשכנע אותו כי הוא מבין מה הוא אומר, המאסטר שלי!
איכשהו הצלחתי להגיע הביתה, וכמובן שישר שלחתי מסרון כשהגעתי בשלום, ומאז קשה לי. כל היום אני שומעת שירים עצובים שמזכירים לי כמה אני מתגעגעת למאסטר.
אנחנו מדברים פעם בכמה זמן, ולפעמים הוא מטיל עלי משימות מאד משפילות, שהוא רוצה כמובן לראות בטלפון הדור שלוש המשוכלל שהוא קנה לי, ואני חולמת על היום שהוא יחזור, ושרה עם זהבה בן את זמר שלוש התשובות כשאני מנקה את הבית, ומרגישה כמה השיר הזה נכתב בדיוק עלי. כאילו הם ידעו איך אני ירגיש אם מאסטר לא יהיה פה.
מאז הסשן ההוא שסיפרתי לכם וכולם דאגו הבראתי כמעט לגמרי (בטיפולו המסור של מאסטר כמובן!)
רק שבמקום התלתלים הבלונדיניים שלי צמחו שחורים. מוזר.
מאסטר אומר שזה לא מורגש, ואני בלונדינית באופי. לא כל כך הבנתי למה הוא התכוון אבל חייכתי כמו שאני יודעת וקיוויתי שלא ישים לב 😄
חוץ מזה אני סופרת את הימים עד שהוא יחזור כזה עם ענן מלחמות מאחוריו (שקסי ומהמם).
ואולי אני יכתוב לכם קצת כדי לפרוק ממה שיש לי בלב. אומרים שזה טוב ככה להשתחרר.
ומאסטר אני
לפני 16 שנים. 1 ביולי 2008 בשעה 21:11