קצוות

ריב.

ביום חמישי האחרון ממש רבנו.

הגוף שלי רועד ומפרכס מהעוצמות של הריב.

אני מקנאה לך.

מקנאה בזבוב שיושב עליך ומציק.

מקנאה בכוס קפה שאתה שותה שש שבע פעמים ביום...הלוואי והייתי כוס קפה.

היית שותה אותי כל היום.

בבוקר כשאתה קם...

בבוקר כשאתה עובד...

בצהריים אחרי ארוחה חמה שהכנתי לך.

לפני השלאף.

אחרי השלאף...

ושוב עבודה...קפה קפה קפה.

הלוואי והייתי קפה שלך.



אני מקנאה בשכנים שלך...שגרים לידך.

קרובים אליך פיזית.

אני מקנאה בסיגריית דמה שלך שאתה לועס כל היום.

אחחח הייתי רוצה להיות הסיגריה שלך.



קשה לי אחרי ריב איתך.

אני מרגישה שאני נעצבת מאוד.

כואבת.

כאב חודר ומציק.

אני ממש סובלת כשאנחנו רבים.



וככה אני בדרך אליך. מותשת. כואבת ועצובה.



אני נכנסת לדירה שלך.

אתה בחדר עבודה.

מחכה לי.

ואני לא מוציאה מילה מפי.

אפילו לא את השלום הרגיל שלנו...

המחבק.

העוטף....

השלום הזה שגורם לי להסמיק כשאני רואה אותך אחרי כמה ימים שלא ראיתי.

השלום הזה שמצמיד אותי אליך. שאוהב.



ואין שלום.

אני נכנסת לחדר. למיטה. מותשת.

ואתה נכנס לחדר מסתכל עלי...ואני רואה שאתה מותש.

עייף ממני.

הרגשתי איך הלב שלי מדמם שם.

שנאתי לראות אותך עייף.

כעסתי על עצמי ששוב אני מביאה את שנינו למקום הקודר הזה.



נחה עוד חצי שעה. ויושבת לידך מול המחשב.

מחכה לתנועה ממך.

כלום.



ואני יודעת אני הכי יודעת שזה מגיע לי היחס הזה.

שאני הורסת הכל. שוב ושוב ושוב.



ואני מניחה את הראש על הכתף שלך. ומנשקת נשיקות איטיות.

ונוגעת ומביאה את השלום אלינו.

מסמיקה ומובכת מהילדותיות שיוצאת ממני שם.

מהלב שחזר לפעום.



ואני מתחילה להמיס אותך לאט לאט.

אני כל כך אוהבת אותך ברגע הזה.

העוצמות של האהבה שלי מגיעות לשיא.

ואתה מתרכך.



ואז אתה תופס לי בשיער מרים אותי ולוקח אותי ככה לחדר השינה.

זורק אותי על המיטה ודורש שאהיה על הבטן.

אני מתחילה לקלוט שאני הולכת לחטוף על כל הדרמה המיותרת שהכנתי לנו היום.

ואני מסתובבת ומחכה.

אתה מוציא את החגורה החומה המשומשת...זאת שידעה להכאיב לי לא פעם.

השאירה בי סימנים שקיימים עד היום.

ואני לא היסטרית.

אני ממש רוצה את הכאב הזה.

הוא עדיף על הכאב הריגשי.

הכאב הזה גורם לי לעוף...לרחף...ולהיות למטה. במקום שלי.

אני רוצה את הכאב חזק ומוחק. אני רוצה לבכות.

בבקשה תעשה שאבכה סוף סוף.



אתה לא מתמהמה שם אתה מנחית מכה חזקה וחותכת. הרגשתי איך החגורה משתלבת עם הגוף שלי הופכת לאחד.

התגובה שלי היא צחוק בלתי נשלט.

ואני יודעת שאני אחטוף על זה.

תמיד כשכואב לי ממש אני מתחילה לצחוק. שריטה מהילדות.

כשהייתי ילדה בת 9 אמא שלי היתה מחנכת אותנו דיי נוקשה.

מכות היו המילים שלה. דרך התבטאות רגילה ונורמאלית.

חמישי אחד כשהיא ניקתה את הבית ...מוסיקה הודית ברקע סאנגם..בולה סאנגם.

עד היום אני מכירה את המילים בעל פה. ולא שמעתי את הקלטת הזו 20 שנה.

אני תמיד אזכור את ריח הניקיון והמוסיקת רקע.

אחי ואני יושבים במרפסת מחכים שתסיים לנקות. זה לוקח לה בערך 10 שעות.

ואומר שאת כל היום אנחנו מעבירים במרפסת. אוכלים ...נחים ומשחקים.

ככה זה בימי חמישי.

באחד הפעמים הייתי צריכה פיפי.

ביקשתי ממנה ללכת לשירותים.

והיא צעקה באויר "לא עכשיו"

והתחננתי "אמא בבקשה פיפי"

והיא לא עונה.

אחרי שעה היא נכנסת למרפסת אומרת לי בואי תעשי פיפי. אני אומרת לה עבר לי.

והיא מתעצבנת שאולי שיקרתי. ואמרתי "אמא באמת עבר לי" כך לפחות הרגשתי באותו רגע.

והיא מתקרבת כועסת כולה...מבט קשה ומטיחה בפני שאני משחקת איתה.

והיא תפסה לי את היד והתחילה לצבוט.

והשתן תוך שניה יצא ממני החוצה.

התמלאתי שתן.

אחי שישב לידי הרגיש את השתן סביבו. והתחיל לצחוק. ממבוכה.

וגם אני.

צחקנו עוד ועוד. והיא מלמעלה נטרפת."אתם צוחקים עלי? " וממשיכה לצבוט אותי חזק...המקום מכחיל וכואב נורא ואני לא מצליחה להגיד לה לעצור.

הדבר היחיד שמשתחרר ממני זה צחוק בלתי נשלט שסוחף את אחי והופך את המצב לגרוע יותר ,אני מכינה את עצמי לכאב גדול יותר. והוא הגיע.

זה הצחוק הכי כואב שחוויתי. זה הבכי שלי.



כשכואב לי .ממש כואב. אני צוחקת את הצחוק הבלתי נשלט. צחוק שגורם לי להיחנק. צחוק שמביא איתו עוד מכות עוד כאב.

עד היום זה ככה.



בחגורה היה משהו מוכר. כאב מוכר. התגובה שלי לכאב של החגורה ולכוח שלך שם עלי...מביא את הצחוק הבלתי נשלט.

ואתה מוחק לי אותו. ככה בשניה.

זה יותר מאתגר אותך. מעמיד לך.

אתה לוקח כיסוי ראש ומכסה את הפנים שלי. אני לבד שם.

זה כבר לא מצחיק. מפחדת ממקומות סגורים וחשוכים.

אני מרגישה את הכאב אחרת. את עצמי אחרת. אני לבד שם.

התחושה שאתה לידי מרגיעה קצת.

אני מתכופפת ,מרימה את התחת לחטוף. אני רוצה עוד. אני כל כך רוצה עוד. תקרע אותי אני מתחננת כך בשקט.

תעשה שאני לא אדע מי אני.

אני רוצה לבכות.



אני מרגישה איך השקט חודר אלי. עוטף אותי ומרגיע. אני חווה את הריחוף...את הלמטה.

כמה מקום יש שם. כמה טוב. טוב לי.כואב לי ועצוב. אני לא מצליחה לבכות. הדמעות פשוט לא זורמות החוצה.

אני יודעת שגם זה יקרה. אני שלמה ורגועה. תודה אדוני. תודה }{







אני יכולה לכתוב כאן שעות על המקום הזה.

על השליטה שלך עלי.

על הכוח הפיזי המנטלי והריגשי שלך עלי. אני לא קיימת בלעדיך.

מתחת לכיסוי ראש אני למטה אני חווה את השקט. את האהבה. אותנו.

אתה נותן לי להשאר ככה. כמה דקות של שקט.

ואתה נצמד אלי. מחבק, עוטף ושותק.

כל כך אוהב.