ספרית הפנטזיות שלי

קוטר הפצצה היה שלושים סנטימטרים
וקוטר תחום פגיעתה כשבעה מטרים
ובו ארבעה הרוגים ואחד עשר פצועים.
ומסביב לאלה, במעגל גדול יותר
של כאב וזמן, פזורים שני בתי חולים
ובית קברות אחד. אבל האשה הצעירה,
שנקברה במקום שממנו באה,
במרחק של למעלה ממאה קילומטרים,
מגדילה את המעגל מאוד מאוד,
והאיש הבודד הבוכה על מותה
בירכתי אחת ממדינות הים הרחוקות,
מכליל במעגל את כל העולם.
ולא אדבר כלל על זעקת יתומים
המגיעה עד לכיסא האלוהים
ומשם והלאה ועושה
את המעגל לאין סוף ואין אלוהים  

יום הספר העולמי הוכרז על ידי ארגון האו”ם לראשונה ב-1995, ומאז מציינים אותו בכל שנה ב-23 באפריל.

מטרת יום הספר היא קידום הקריאה ואהבת הספרות, מתן במה ליוצרי ספרים חדשים והצדעה לקלאסיקות הותיקות שעיצבו את תרבותנו וממשיכות להשפיע עלינו עד היום.

הספרים שלנו לא רק מלמדים אותנו על העולם;

יש ספרים שמנחמים אותנו בשעותינו הקשות והחשוכות ביותר

וספרים שעיצבו את אישיותנו במידה כזו שלפני ואחרי קריאתם היינו אנשים שונים.

הרצינות היא ממני והלאה
אני שר כמו חתול מעופף
שר ונוגס בשולי הפיג'מה
של ילדת הסוכר המרחף

כל היום רצתי לי הנה ושמה
רץ ובסוף מתעייף
והחיים, בלי לאן ובלי למה,
זה בא, זה עובר, זה חולף

מי זה מפליג בספינת הירח
כשים השמיים אפל
היקניטון הלבן כבר פורח
וזוהר הכוכב הנופל

מי רץ יחף בחצר כל הקיץ
שוב מטפס על העץ
שם עלי תות בקופסת נעליים
והנה כבר המשי נוצץ

הרצינות היא ממני והלאה
אני שר כמו חתול מעופף
שר ונוגס בשולי הפיג'מה
של ילדת הסוכר המרחף

אַל תִּקְרְאִי לִי בִּשְׁבוּעָה נוֹאֶשֶׁת,
אַל תִּקְרְאִי לִי בְּמִלִּים רַבּוֹת.
אֲנִי שֵׁנִית אֵלַיִךְ נֶאֱסַף,
עוֹלֶה אֶל מִפְתָּנֵךְ מִכָּל דְּרָכַי.
וְהַמַּסָּע יָגֵעַ וְאֶבְיוֹן.
אַל תִּקְרְאִי לִי בְּמִלִּים רַבּוֹת.
הַכֹּל, הַכֹּל נִרְגָּע וּמִתְפּוֹרֵר,
אַךְ אַתְּ עוֹדָךְ וְעוֹד הַלַּיְלָה חַי.

בְּתוֹר הוֹמֶה, בְּאֶגְרוֹפִים שְׁלוּחִים,
עַל סַף הַלֵּב עוֹמְדִים הַרְבֵּה הַרְבֵּה דְּבָרִים
וְעוֹד הַלַּיְלָה חַי.
שׁוֹצְפִים יַעֲרוֹתָיו. הַחֹשֶׁךְ מְעַשֵּׁן בְּכָל הָאֲרֻבּוֹת.
פּוֹתֵחַ הֲמֻלּוֹת כְּבֵיבָרִים.

אִם נִשְׁאֲרוּ עֵינַיִךְ לְבַדָּן,
בְּאֵבֶל עִגּוּלִים שֶׁל נְדוּדֵי שֵׁנָה,
אִם שְׁמֵךְ הַמִּתְרוֹנֵן בִּשְׁלֹשֶׁת מֵיתָרָיו
נוֹתָר עֲמוּס אָבָק, סָגוּר, וְלֹא נֻגַּן

אִמְרִי לַדּוּמִיָּה רוֹצַחַת הַדְּמָעוֹת,
אִמְרִי לְתוּגָתֵךְ הַזֹּאת הַנּוֹשָׁנָה,
כִּי אֲלֵיהֶן חוֹזְרִים, תָּמִיד חוֹזְרִים רֵיקָם, מֵאֲבוּקוֹת,
מֵעִיר לוֹחֶמֶת, עֲשֵׁנָה,
לוּ פַּעַם, לוּ עוֹד פַּעַם לְחַבְּקָן.

גְּדוֹלִים, גְּדוֹלִים רִגְעֵי הַסּוֹף.
כַּבִּי אֶת הַנֵּרוֹת. הָאוֹר זוֹעֵק לָנוּחַ!
פִּרְשִׂי אֶת שְׁתִיקָתֵךְ. הַמֶּרְחָבִים שָׁטִים.
אֲנִי נוֹשֵׁם אֲוִיר בְּגֹבַהּ מְטֹרָף.
אַתְּ! מֵעוֹלָם עוֹד לֹא חָיִיתִי בָּךְ ! אַתְּ יָם שֶׁלִּי!
אַתְּ רֵיחַ-הַמּוֹלֶדֶת הַמָּלוּחַ!
רַק יֵשׁ וְזִכְרוֹנֵךְ הָיָה עוֹבֵר בִּי פֶּתַע, בִּקְפִיצַת נָמֵר, בִּמְעוֹף דְּלָתוֹת וְרוּחַ,
בְּאֹשֶׁר מְסֹעָר וּשְׁבוּר כָּנָף.

הַלֹּא יָדַעְתִּי – אַתְּ לִי מְחַכָּה.
בַּצֵּל, בִּרְעָדַת-שְׂפָתַיִם נְשׁוּכָה.
אֶת לַחֲשֵׁךְ שָׁמַעְתִּי מִתְעַלֵּף,
מַדְבִּיק אֶת הַסּוּסִים, נִסְתַּר בַּכִּרכָּרוֹת.
לֹא פַּעַם, בְּאֵדִים שֶׁל חַג בּוֹדֵד מְאֹד,
בְּהִיּוֹת רֹאשִׁי גּוֹסֵס עַל הַשֻּׁלְחָן,
רָאִיתִי – אַתְּ יוֹצֵאת מִן הַזָּוִית.
כֻּלָּם הָלְכוּ וְאַתְּ נוֹתַרְתְּ בַּחֲשֵׁכָה
לְהַקְפִּיאֵנִי בְּיָדַיִךְ הַקָּרוֹת.

כִּי הַשָּׁנִים דְּמוּמוֹת עָבְרוּ עַל חַלּוֹנֵךְ,
כִּי צֶמֶד עֲגִילַיִךְ מֵת בְּתוֹךְ תֵּבָה,
כִּי הָרָזוֹן הַקַּר וְהַבּוֹטֵחַ אֶת פָּנַיִךְ כְּפַסָּל סִתֵּת.
כִּי בְּצֵאתֵךְ אֵלַי, כּוֹשֶׁלֶת כַּחֲלוֹם,
מוּל אֹפֶק הַמּוֹרִיד מָסָךְ עַל הַשְּׂרֵפָה,
שָׁמַרְתְּ לְמַעֲנִי אֶת הַיָּקָר מִכֹּל,
אֶת הַשִּׁלּוּם לַכֹּל,
פַּת עֶצֶב חֲרֵבָה
וְאוֹר חִיּוּךְ רִאשׁוֹן, נִצָּב- וּמִתְמוֹטֵט.

אז בבית הספר
על הקיר תמונה
והאיכר חורש בה
את האדמה
וברקע, הברושים
שמי שרב חיוורים
האיכר יצמיח לנו לחם
שנהיה גדולים.

והמורה אומרת:
"עוד מעט כבר סתיו".
בשיעור מולדת
היא מראה חצב.
היורה יבוא עכשיו
שפע טיפותיו
כוילון שקוף על פני העמק
הפורש שדותיו.

כך זה היה, פשטות רכה
זה הצטייר בילדותנו
שהיתה יפה.

וכך בדמיוננו התרבו פלאות
הפטישים ניגנו
מחרשות רנות
יש יוגבים ויש כורמים
ארץ של רועים -
כך זה הצטייר בילדותנו
שהיתה יפה.

לֹא אָמַרְתִּי אֶת כָּל הָאֱמֶת, לֹא אָמַרְתִּי רַק אוֹתָהּ,
כַּמִּתְבַּקֵּשׁ, מֵרֵאשִׁיתָהּ עַד אַחֲרִיתָהּ.
גַּם הַפּוֹלִיגְרָף שָׂם לֵב לְכָךְ,
רָשַׁם קַוִּים בַּגְּרָף
וְעוֹד חוֹקֵר חִיֵּך אֶל חֲבֵרָיו.
*
כְּבָר נֶאֱמַר שֶׁאָדָם, בְּדֶרֶך כְּלָל, מַרְחִיק אֶת עֵדוּתוֹ,
שֶׁאֶת מַה שֶׁבֶּאֱמֶת בּוֹכֶה בּוֹ הוּא שׁוֹתֵק, לְטוֹבָתוֹ.
"הַבִּיוֹגְרָפְיָה הָאֲמִתִּית שֶׁלָּנוּ עֲשׂוּיָה מֵהַדְּבָרִים
שֶׁאָנוּ מְבַקְשִׁים לְהָבִיאָם בַּמִּסְתּוֹרִים",
כָּתַב אַנְדְרֶה מַאלְרוֹ.
*
אָמְרוּ זֹאת מִקֹּדֶם, לְפָנַי, לֹא מְשַׁנֶּה,
שֶׁאָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לְעָפָר.
מֵאָז הַגֵּרוּשׁ מֵהַגַּן לֹא נִתְקַלְנוּ בְּמִקְרִים חֲרִיגִים.
רַק הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל-יָהּ.
וּבַמִּקְרֶה הַטּוֹב תִּשְׁכּוֹן לָהּ בַּסְּפָרִים.
כִּי רַבִּים הַנִּשְׁכָּחִים וּמְעַטִּים הַנִּזְכָּרִים.
*
אָמַר הַסַּבָּא שֶׁל עָמוֹס עוֹז:
"קָשֶׁה לַזְּקֵנִים לָמוּת, כִּי יֵשׁ בָּהֶם רְגִילוּת לִחְיוֹת".
קַל יוֹתֵר לָעֲלָמִים לָלֶכֶת לְאִבּוּד,
לַחֲדוֹל לְפֶתַע,
לֹא לִהְיוֹת!
כִּי הַזְּקֵנִים בְּדֶרֶךְ כְּלָל מִסְתַּלְקִים אִישׁ אִישׁ, בְּשֶׁקֶט,
וְהָעֲלָמִים נֶעֱלָמִים בָּרַעַשׁ הַגָּדוֹל וּבַחֲבוּרוֹת.
*
כָּל הַסִּימָנִים מַרְאִים שֶׁהַשִּׂנְאָה תִּמָּשֵׁך וְתִגְאֶה לָהּ
וּזְאֵב לֹא יָגוּר עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר לֹא יִרְבַּץ עִם גְּדִי.
רַק בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה יֵרָאוּ הַמַּרְאוֹת הַהֲזוּיִים הָאֵלֶּה,
אוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.
*
כָּל הַסִּימָנִים מַרְאִים שֶׁהַהִיסְטוֹרְיָה חוֹזֶרֶת
וְדוֹר לְדוֹר מַעֲבִיר אֶת הַחֶרֶב, כְּמוֹ בְּמֵרוֹץ-שְׁלִיחִים,
שֶׁדִּמְיוֹנָם שֶׁל הָרוֹצְחִים, מֵאָז וּמִקֶּדֶם,
עוֹלֶה, לְלֹא סָפֵק, עַל דִּמְיוֹנָם שֶׁל הַנִּרְצָחִים.
*
כָּל הַסִּימָנִים מַרְאִים שֶׁה' שׁוֹמֵעַ קוֹל
אַךְ אֵינוֹ הוֹפֵךְ אֶת הָעוֹלָם לְמַיִם,
כַּמֻּבְטָח לַמַּלְאָכִים הַצּוֹעֲקִים בְּ"עֲשָׂרָה הֲרוּגֵי מַלְכוּת".
הוּא רַק עוֹמֵד עַל עָמְדוֹ וּמַחֲרִישׁ, בֵּינְתַיִם,
לְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, הַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בַּחוּץ.
*
וְהָעוֹלָם עוֹמֵד עַל עָמְדוֹ וּמַחֲרִישׁ,
כְּאִלּוּ לֹא נָגַע בּוֹ הַדָּבָר, חַס וְחָלִילָה,
כְּפִי שֶׁאָמַר הָרַב קְלוֹנִימוּס שַׁפִּירָא הי"ד,
בְּסִפְרוֹ "אֵשׁ קֹדֶשׁ", בְּאוֹתָם יָמִים.
מִי שֶׁצִּפָּה לִישׁוּעַת ה' כְּהֶרֶף עַיִן
וְהוּבַל לְפָנֶיהָּ בְּאַחַד הַקְּרוֹנוֹת הַחֲתוּמִים.
*
וה', שֶׁלֹּא דְּרָכָיו דְּרָכֵינוּ,
הַמֻּקָּף בְּכָל הַפֵּרוּשִׁים הַנִּתָנִים,
מַמְשִׁיךְ לְהַתְמִיהַּ אֶת הַתֵּיאוֹלוֹגִים
וּלְהַכְאִיב יוֹמָם וָלַיְלָה לַמַּאֲמִינִים.
קוֹטִי הַקְּטַנָּה, מֵהַלַּיְלָה וְהָעֲרָפֶל, אָמְרָה לִי,
שֶׁאֱלֹהִים לֹא מְחַלֵּק בְּצֶדֶק אֶת הַמַּתָּנוֹת שֶׁלּוֹ
לָאֲנָשִׁים הַנְּכוֹנִים.
*
כָּל הַנְּבִיאִים שֶׁהִתְבַּדּוּ
כָּל הַנִּשְׁבָּעִים שֶׁנִּבְגְּדוּ
כָּל הַמְּטִיפִים שֶׁהִצְטָרְדוּ
כָּל הַמְּשִׁיחִים שֶׁמָּעֲדוּ
כָּל הָעֵדִים שֶׁרָאוּ וְתֵעֲדוּ
כָּל הָעֲמוּדִים שֶׁהִתְמוֹטְטוּ
כָּל הַמְּעֻנִּים שֶׁהִשְׁתַּדְלוּ וְשָׁתְקוּ
כָּל הַתְּחִנּוֹת שֶׁנֶּחְנְקוּ
כָּל הָעֲקֵבוֹת שֶׁנִּמְחֲקוּ
כָּל הַבּוֹרוֹת שֶׁנֶּחְפְּרוּ
כָּל הַחַפִּים שֶׁנִּגְרְרוּ
כָּל הַשִּׁירִים הַיָּפִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ
*
וְהַנְּהָרוֹת הַהוֹלְכִים אֶל הַיָּם,
הַנְּהָרוֹת הַנּוֹשְׂאִים דָּכְיָם;
אֲנַחְנוּ לֹא אוֹתָם הַמַּיִם,
הֵם אוֹמְרִים, כְּהֶרַקְלִיטוּס הָאָפֵל,
לַמַּאֲשִׁימִים אוֹתָם.
*
וְהִיא עוֹלָה מִשְׁעוֹלָהּ טְלוּלָה מִטְּלָלִים
לְבַשֵּׂר לִי שֶׁלֹּא לָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב.
וְאַף נִשְׁבַּעַת לִי בְּשֵׁם הַיָּמִים הַבָּאִים,
שֶׁיִּהְיֶה אַחֶרֶת.
תָּמִיד הָיָה בָּהּ מַשֶּׁהוּ אוֹפְּטִימִי.
שֶׁאִם לֹא כֵן מִזְּמַן כְּבָר הָיְתָה נִגְמֶרֶת.
הִיא לֹא הִתְוַכְּחָה עִם אֱלֹהִים,
אִיּוֹבִית וְנִחֶרֶת,
רַק בָּקְעָה, כְּאַיֶּלֶת-הַשַּׁחַר, מִמְּרוֹמֵי הָאַרְבֵּל,
נֶאֱמָנָה וְזוֹכֶרֶת.
כִּי הָיָה בָּהּ מַשֶּׁהוּ אוֹפְּטִימִי, מַשֶּׁהוּ הַלָּקוּחַ מֵהַזָּהָב הַטּוֹב
וּמִן הַתְּכֵלֶת הַזּוֹהֶרֶת.

צר היה כל כך הייתי אז מוכרח
לפרוש כנפיים ולעוף
אל מקום שבו אולי כמו הר נבו
רואים רחוק רואים שקוף
בן אדם כעץ שתול על מים
שורש מבקש
בן אדם כסנה מול השמיים
בו בוערת אש
אז דרכי אבדה חיי היו חידה
צמא כמו הלך במדבר
אל מילת אמת שכוח בה לתת
לשאת פנים אל המחר
בן אדם כעץ שתול על מים (בן אדם כעץ שתול)
שורש מבקש
בן אדם כסנה מול השמיים
בו בוערת אש
אש
בערה בי אש יצאתי לבקש
ימים סערתי כסופה
שבתי אל ביתי למצוא שאת איתי
הבא הדרך אל סופה
בן אדם כעץ שתול על מים (בן אדם כעץ שתול)
שורש מבקש
בן אדם כסנה מול השמיים
בו בוערת אש
אש
אש
צר היה כל כך הייתי אז מוכרח
לפרוש כנפיים ולעוף
אל מקום שבו אולי כמו הר נבו
רואים רחוק רואים שקוף