סתם כסא. מפלסטיק לבן וקר. כסא שאם היה מונח בקרן רחוב אף אחד לא היה עוצר שנייה בשביל להעלות אותו הביתה. הכסא הזה הוא המקום הכי בודד בעולם. אני יודע כי הייתי בו היום.
וזה דווקא התחיל ממש טוב.יום שמש חמים, הכנתי לה את הספרים שקניתי, עוד כמה ספרים שאני ממש רוצה שהיא תקרא ועוד כל מיני ממתקים שעושים את החיים נסבלים יותר. במין עליצות מטומטמת אני פותח את השער שלפני החצר והיא יושבת שם. מעשנת. מדברת בטלפון. הלק ברגליים אדום.
"תיכנס, אני כבר באה" היא אומרת לי ואני מבין. והכסא שם. אני מסתכל עליו, הוא מסתכל עליי ואני יודע שאפסיד. חבלים לבנים קשורים לרגליו הקדמיות, גאג ואזיקי עור מונחים לידו. אני בוהה שנייה ומנסה לחשוב. "תוריד את כל הבגדים ושב על הכסא" חותך בי הקול שלה. זה נראה כאילו עברו דקות ארוכות אבל היא באה בסוף. עדיין מדברת בטלפון. אני מנסה להריח אותה, מנסה לסחוט חום בכל דרך אפשרית אבל מקבל במקום כיסוי עיניים וגאג.
"זה כסא החרטה", היא מסבירה לי ואני לא מקשיב רק מנסה לשאוף כמה שיותר מהבושם המדהים שלה שמעורבב עם ריח הסיגריה. "אתה הולך לדבר איתי על היומיים האחרונים ועל כל הצער והעצבים שגרמת לי, אתה הולך לדבר. יש לך מה להגיד?" כן יש לי גברתי, אני חושב בלב. אני מצטער, אני לא יודע מה נכנס בי, אני לא יודע למה את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים אני מנסה להרוס. כן גברתי. יש לי. בראש שלי אני שומע את המילים מצוין. רק שאיכשהו הן לא הופכות לקול אמיתי. "יופי, אני וסבלנות חברות מעולות, אני אשאל אותך אם יש לך מה להגיד לי, אם יש לך תהנהן עם הראש ותגיד, אם לא, הפה שלך יישאר חסום בגאג לעשר דקות נוספות"
אני מתחיל להתפרק. קר לי מאוד ואני מרגיש לבד. לא מצליח לגעת בה. סטירה מזעזעת מטיסה את הראש שלי ואז עוד אחת. "בוא נעשה את זה אחרת, אני אשאל ואתה תענה". היא חופרת וחותכת ולא מרפה. אין רחמים, אין ויתורים. ומצחיק שאני, שכבר ויתרתי עליי, בעידודה, חוזר ונלחם. ומדבר אליה. ומספר לה הכול. אני כבר לא זוכר כמה סטירות היו אבל אני זוכר חיבוק אחד באמצע. חיבוק כזה שלקח אותי עמוק אליה. שבבת אחת משקיט את כל הפחדים ומספר לי שהיא, בניגוד אליי, לעולם לא תוותר או לא תלך. ואז המילים יצאו. וכשכיסוי העיניים ירד הסתכלתי עמוק בעיניה הטובות. עיניים שיודעות עלי הכל.
ואז כשבאמת הייתי ריק והכי נמוך שאפשר, היא הושיטה לי יד. "בוא" היא אומרת. "הגיע הזמן לזיין אותך". ואני הולך אחריה אבל לא באמת. אני עף. עף אחריה ומושלך על המיטה. קר לי נורא. או שלא, אני לא יודע אבל אני רועד ולא מסוגל להפסיק. והיא רואה ומחייכת. ומספרת לי שיש דרך קלה מאוד להפסיק את הרעידות האלה אבל היא לא תגלה לי, אני צריך לגלות לבד. אין בעיה גברתי אני אומר. כבר. כי בינתיים אני פה ואת יחפה. מתנפל על כפות הרגליים שלה. היא בועטת בי. "לא בטירוף, לאט. בעדינות". לשון זהירה יוצאת ומתחילה להתענג על כפות הרגליים שאני הכי אוהב בעולם. ומדי פעם אני מגניב מבט. לראות שהיא שמחה. ואני ממשיך לרעוד. אני יודע שלא הייתי אצלה יותר מדי זמן. ואני יודע שהיא לא שוכחת כלום. דילדו שחור שהוצא מהקופסא במערכה הראשונה, יפקע אותי במערכה השלישית. והיא לא מוותרת. אני על הגב. היא מנשקת אותי בשפתיים הרכות והיפות שלה וחודרת. בהתחלה עם האצבעות. והשפתיים שלה עושות את זה הרבה פחות קשה. "אתה לא זז מהשפתיים שלי" היא לוחשת ומנשקת. והדילדו השחור נכנס מייד אחרי. וזה כואב. החור שלי חזר להיות צר. השפתיים שלי על שלה והיא נכנסת ויוצאת. "תהיה טוב, אני אכנס ואצא עשר פעמים ואז נפסיק". אני על הגב, ידיי אוחזות מאחורי הברכיים, ואני מפחד. היא לא מוותרת וסופרת. ואז מבעד לכאב החדירה אני יושב בשורה הראשונה של ההצגה הכי יפה שראיתי בחיים שלי. העיניים שלה. כי בזמן שהשפתיים סופרות, העיניים מחייכות. היא מרוצה ממני. היא נהנית. זה מחרמן אותה וזה אני. וזה כל כך יפה. וזה יוצא. אני נושם, מפסיק לרעוד והיא סוגרת עליי ירכיים. חייב לזכור, בעדינות. "תמצוץ, תמצוץ את הדגדגן, לאט לאט, לא בטירוף, לא בפראות, לא עם הלשון מסביב. פשוט תמצוץ". ההוראות ברורות. הטחת הראש שלי לאחור מסמנת לי שהיא גמרה. בפעם הראשונה. הקיין שנוחת עליי מסמן שהולכת להיות ממש בקרוב פעם שנייה. הוא כואב הבנזונה הזה. הראש שלי בין רגליה ואני מלקק. מוצץ שוב. ציפורניים חופרות בי עמוק וכואב. היא גומרת. אני אוהב שהיא גומרת. דוחף את עצמי ומלקק את חור התחת שלה. וכל כך טעים וגולש שוב אל בין רגליה. הראש שלי חזק בין שתי ידיה. הלשון בתוכה וביד אחת היא חוסמת לי את האוויר. מנסה לנשום ונסוג מעט לאחור. "אני לא זוכרת שאמרתי להפסיק, מצידי תיחנק" ואני נחנק בשמחה שם. והיא גומרת. ומחייכת אליי ואני יודע שהיא יודעת אבל מחכה שאשאל.
"גברתי, אני יכול לגמור?"
ושוב מחייכת. "ומה קרה בזמן האחרון שלא ביקשת רשות לגמור? לא אוננת כל הזמן הזה?"
אין מה להסתיר ממנה. היא יודעת. "רציתי לשמור משהו שיישאר בשליטה שלי גברתי אז פשוט נמנעתי מאוננות כדי שלא אצטרך לבקש רשות"
"מצחיק. עכשיו תתחנן לגמור"
כנראה שאני לא יודע להתחנן אבל היא פה והיא תסדר את זה. היא תסדר גם את זה. והיא מלמדת אותי להתחנן. ופתאום אני יודע להתחנן. רמת החינוך במדינת ישראל באמת מדהימה. סתם משמיצים.
כפות רגליה המדהימות אצלי בפה. ואני מאונן ומסתכל עליה. והן רכות. והלק האדום מטריף אותי והעקבים שלה מוציאים אותי מדעתי. ואני מתפוצץ שלושה שבועות בשלושים שניות. ואז באמת מפסיק לרעוד. ואז מנקה אותה.
"איך תמצוץ זין ואיך יגמרו לך בפה אם כמה טיפות זרע אתה לא מסוגל ללקק?" היא צוחקת. ואני בתוכי מקווה ששני דברים יקרו. הראשון, שזה לא יקרה לעולם. השני, שזה כן יקרה, ואז אני ארצה את זה יותר מכל דבר אחר שרציתי אי פעם.
וזה נגמר ממש טוב. יום שמש חמים, נתתי לה את הספרים שקניתי, עוד כמה ספרים שאני ממש רוצה שהיא תקרא ועוד כל מיני ממתקים שעושים את החיים נסבלים יותר. במין עליצות מטומטמת אני פותח את השער שלפני החצר, נכנס לאוטו בזמן שמה שאני בעצם צריך לעשות זה לרדת על ברכיי ולהודות לגורל ששם אותי לרגלייך גברתי. את כל הטוב שבחיי.
