אנשים נותנים. אנשים נותנים דברים, מעשים, כסף. הם קונים. משלמים ומקבלים. לפעמים זה בשטרות מרשרשים, לפעמים בטובה. יש כאלה שנותנים מילה טובה ואלה הנדירים שלפעמים עושים משהו בשביל מישהו. כולם עושים את זה ממקום אחד ולא משנה איך נקרא לזה, כולם עושים משהו כדי שיעשו עבורם בחזרה. כן. גם לעשות מעשה טוב כדי להרגיש טוב, זה לקבל משהו בחזרה. וזה בסדר. רק שאצלה זה לא מקובל. במקום שבו הנתינה היא העצומה והקשה ביותר, הציפייה לקבל משהו בחזרה לא רק שאסורה, היא לא קיימת. ובהיגיון של העולם הממ טורף שלה, זה הכי הגיוני בעולם.
הנתינה פה קיצונית. אני נותן לה כאב שלא חלמתי בכלל שקיים, היא מוציאה מאכלת יפה ונוצצת, משחיזה אותה ובחיוך כובש חותכת ביד אמן את מה שעוד נשאר תלוי ומחובר. אני נותן לה גבריות, אני נותן לה מה שפעם חשבתי עליו בטעות בתור גאווה. אני נותן לה אותי. ואז מתוך החיבוק המצמית שלה, היא נותנת לי אותי בחזרה ככלי שלה. אני נותן לה בלי לשאול. אני סומך עליה, היא יודעת מה טוב לי יותר ממה שמישהו ידע או יידע אי פעם וזה כולל אותי.
היא לא ממש קוראת פה אז אני מרגיש חופשי לשקר. היא לא יודעת אבל אני כן מקבל משהו בחזרה. משהו שאם לא יהיה, אני פורץ בשביתה ללא תאריך סיום נראה לעין. אני מקבל ממנה את ההכרה ליכולת שלי להכיל את טירופיה. לכאוב את האהבה שלה ולא להתבייש לעולם שאני כזה. בעולם שלנו, נורא ברור מי שואל שאלות, עונה תשובות ומי מהנהן בהסכמה ופשוט נותן. הנשימות הקצרות שלה כשהיא מחייכת ואז הנשימות העמוקות כשהיא חושבת. והעיניים שלה שבוחנות, סוקרות כל חלק. והסימנים שלה שאת חלקם הפחות כואב אני נושא על כל סנטימטר של הגוף ואת חלקם העמוק והמרטיט באמת אני צולע לי מאושר. כל אלה הם נתינה שאני לא רוצה בעבורה כלום. טוב בעצם רק דבר קטן. את החיוך המאושר והמסופק שלה.
יום טוב הוא יום שבו נתתי אותי לגברתי.
יום טוב הוא יום שבו היא לקחה אותי חזק ופירקה באושר.
יום טוב הוא היום שבו לקחת אותי גברתי.
אני לא יודע כבר איך להסביר את האושר הזה לעצמי.
