זה תמיד מתחיל בהבטחות. מילים. זה ברור וידוע שכך זה צריך להיות. אז המוח מבין מצויין. הלב קצת מתקשה להדביק את הפער. אני פה כדי לרצות. כדי לא לרצות. אז אני מספר לעצמי שאני מתמסר. מושג קצת חמקמק. מה אני בעצם אמור להרגיש כשאני מתמסר? האם החיוך שלה מספיק? היא שמחה? לא יודע. לא התעסקתי בזה כל כך לאחרונה. ואתמול הבנתי. והמילים לא חדשות. ואני מניח שגם לא ממש מסובכות. רציתי דברים בעברי. בחיים, בסקס, בעבודה. רציתי. אני יודע איך זה מרגיש לרצות משהו מאוד. אני יודע מה עשיתי כדי להשיג דברים שרציתי. המשותף לכל הדברים שרציתי היה שרציתי אותם בשבילי. אתמול זה השתנה. אתמול הבנתי לעומק (מתבקש... לא יכולתי בלי גבירתי...) מה זה לרצות מאוד משהו שהוא בשבילה. איך בשנייה אחת מאושרת של תובנה משתנים צרכים, נולדות תשוקות חדשות. הצרכים והתשוקות שלה. יכולתי לספר לעצמי שאני מתמסר בעשרות עמודים שייתפרסו על המון כרכים. עד אתמול. עד השנייה שבה נאזקתי למיטה, היא עטפה אותי בעיניה, החזיקה חזק. הצמידה את שפתיה האדומות האלה לשלי והוציאה לפנסיה את מידת הרחמים.
ואני, עם ברכיים מקופלות, חור תחת צר מדי נמסתי לתוך תשוקותיה. היא זיינה אותי אתמול. עם זין שחור ויפה. אז הוא עוד לא היה חגור עליה ועוד לא ממש הצלחתי ליהנות מהאקט עצמו אבל אלה שטויות. כי מאותה שנייה פקעה בי ההבנה. התמסרתי. עשיתי את מה שלא הצלחתי לעשות בפעמים קודמות עבורה ואני רוצה עוד. ושוב. אני רואה את העיניים שלה מכילות אותי. מלטפות את הגבריות שלי שאמורה להתרסק ואיכשהו מאכזבת ונוסקת לגבהים שהחמצן בהם דליל. אני מרגיש הכי גבר בעולם. הכי שלה. וכל אלה הם באמת כלום לעומת תחושת האושר. הצלחתי סופסוף להבין איך זה מרגיש להתמסר. מה זה אומר לשים את האושר שלה כמטרה עילאית ויחידה. להבין שיש משהו שהיא כל כך רוצה ואני מצליח לתת לה את זה. ממקום אמיתי שמבין מצויין. אני הכי גבוה כשאני מונח לרגליה. אני הכי מאושר כשהיא שמחה. כן. היא הכי מלמעלה. אז ועכשיו.
