מיאו

נראה לי שנתקלתי בתורנות שלי בשיא הטמטום הגברי. או האנושי בעצם

2 מטופלים בחדר רבו, לא יודעת על מה. האחות מקבלת קריאה מהמטופל שמרותק למיטה ומתקשרת אלי (כי אני, בת 26 הסמכות היחידה במחלקה של 45 חולים כרגע ושני התורנים האחרים בניתוח).

בקיצור, מוצאות אותו מלא בשתן ובשוק טוטאלי

מסתבר שהדביל השני השתין עליו, וצחק עליו שהוא לא יכול להשתין כי יש לו קטטר.

באותו הרגע שקלתי לעזוב את המחלקה ולשתות איזה בקבוק יין לבד,לאונן וללכת לישון כי לא יכול להיות שאני מתעסקת בזה עם שני גברים בני 40+.
וואלה, לא יפתיע אותי אם אחד מהם בכלוב.

3>
וגיפ כי זה הקונספט פה בבלוג

שאם מישהו ילעג לי על זה שאני רטובה בזמן שהוא דוחף לי אצבעות ואומר לי דברים משפילים באוזן

It will fix me

3>

נ.ב

היה לי חלום שראש מחלקה מסוים בן 70 עושה לי רימינג

הגיע הזמן לטיפול כנראה.

ובסדר, גם זה לא רע

והמוד הכללי כרגע:

שולטים קקות שלום

אם אתה והנשלטת שלך במשבר, וזה די פומבי לאור הבלוגים הבכיינים שלה(סליחה), מה שלא יפתור את המשבר זה לנסות לזיין אותי יא דלביוב3>

כנל אם נפרדתם לפני דקה. קח אוויר לנשום, חתיכות צוואר הרחם שלה עדיין חוגגות על השמוליק הקטן שלך.

בתודה,

אני.

מעניין אותי החיבור לאחרונה לארנבת כמחזיקת כינוי כל כך חתולי.

אולי כי אני אוהבת את הרעיון של להיתפס על ידי הצייד?

נ.ב

קשה לגדל ארנב. ממש לא לכלוב, ממש לא לילדים. 

נ.ב 2

לכל החוששים לאחותי הקטנה מהפוסט אתמול, היא יותר מכשפה ממני. מפחידה לחלוטין, מתעללת בגברים להנאתה. חינכתי אותה טוב3>
לדעתי אני זאת שיותר התרגשה מזה בגלל החדירה לפרטיות. חולה נפש לחלוטין

אני צריכה לעצור חיפושים. 

יש לי חלחלה בגוף מכלוביסט שהכיר אותי לדקה וחצי והחליט שלגיטימי לפנות לאחותי הקטנה. 

אני מרגישה פחות בטוחה, גם ככה הכרתי פה את המיץ של הזבל של האנושות.

אז די. 

נ.ב

אני ממש חייבת להפסיק לקרוא ספרים. החלום האחרון שלי היה על גבר שיכול להרוג אותי ש-רוצה- להרוג אותי,ואני רק מתחננת שיגע בי.

כיף במוח שלי3>
מקווה להמשיך את החלום.

אני שוב(ושוב) נתקלת בשולטים שכותבים לי שמבחינתם כשאני לא איתם- אני חופשיה לעשות מה שבא לי.

אז בשביל מה אני צריכה אתכם? 

בשביל ספאנק במיטה? אני אחטיף לעצמי, תודה ולהתראות.

אם אתה רוצה להיות בעלים של רכוש/צעצוע, תדאג שהיא לא בורחת לך, כי אוהו אני מבטיחה שאברח לבעלים אחראיים יותר3>

מי שמכיר אותי יודע, שאני לא מתרגשת מחרקים, אבל פרפרים- תמיד הפחידו אותי לרמת בכי.

סבתא ואמא שלי תמיד אמרו לי שפרפרים זה נשמות של אנשים ואסור להרוג אותם. זה תמיד העלה לי גיחוך הוודו שמודו הזה שלהן, שתי נשים משכילות בטירוף בסה״כ. 

ב07/10 הייתי באחד מבתי החולים הדרומיים. אלו שמקבלים מסוקים מעזה.

באתי בכלל לבקר את סבתא ואחר כך לבקר ידיד שמתמחה במחלקה ששקלתי שם, ואמר לי שאין כמו השקט של בוקר של חגים לעשות סיור(מאז אני לא מסכימה לו להוציא שטויות כאלו מהפה).

את מה שקרה כולנו יודעים.

מה אני זוכרת? דם, המון דם. פצועים. צעקות. בכי. אנשים בלי גפיים, אנשים שרופים.

אותי מבצעת פעולות רפואיות שאין לי סמכות לבצע עדיין- אבל לא הייתה ברירה. בהתחלה אפילו גומיה לא הייתה לי, חזרתי עם קצוות בצבע דבש שהפכו לאדום.

מאז אותו היום אני רואה המון פרפרים. יותר מדי אפילו, בכל מני גדלים. 

אתמול בלילה הייתה לי את האופציה לישון שעה בתורנות. בחדר תורן- פרפר ענק שנחת על הקיר מעל המיטה.

אולי זאת העייפות? אבל אמרתי לו שהוא יכול להישאר, רק שלא יעשה רעש. כשהשעון המעורר צלצל הוא כבר לא היה שם, וכשהתעוררתי לצפירה חשבתי רק עליו.

נ.ב

חלקכם חבורה של חארות שלא מסוגלים לעצור פוסטים של לקבל בתחת לכמה שעות.

מביך

לפעמים קשה לי לקרוא כתיבה ״גברית״ של סיטואציות בדסמיות.

משום מה אנחנו תמיד רוצות להיות שפחות לרגליהם, מבצעות כל פיפס שיבקשו בלי טיפת מחשבה שעוברת לנו בראש.

ואני לא יכולה להזדהות עם זה. אולי זה כי ההכרויות הבדסמיות שלי היו מועטות, ומזעזעות כמעט כולן, אבל לא הייתה סיטואציה אחת שלא עבר לי בראש ״למה לעזאזל אני עושה את זה?״ 

מה דפוק בי שאני צריכה את זה? 

הקונפליקט ביני לבין עצמי. המעבר בין היום יום שבו אני הכי נורמלית-סאחית שיש לצורך שלי באבוש הוא חד לי מדי לפעמים. 

כנראה שהחוסר אפטר קייר עשה את שלו ונותרתי עם המחשבה של- למה? והאם עשיתי משהו רע? ובכלל, אם אני אעשה את זה שוב- תהיה לי אולי תחושת ביטחון?

אין לי מושגוש. 

חזרתי לספר3>

זה ממש מוזר לי

בחיים לא בער לי בדסמ כמו עכשיו.

ומצד שני אין לי כוח לזה. ההיכרויות לא ממריאות, המשיכה הפיזית בדר״כ לא שם.

אמרתי שעד סוף מאי אתן לעצמי צאנס למצוא, לפני שאתעסק עם אנשים שאסור לי כי קו המחשבה שלי לא צלול בעליל כשאני מחפשת בעלים (סטיגדיש).

בקיצור, הלך עלי. 

ותחת בפיג׳מה צבעונית כמיטב המסורת3>