כך תצרי אקס מיתולוגי:
בחרי בחור שבעינייך הוא אטרקטיבי-פלוס. ודאי שהוא מקוטלג כנ"ל אצל מספר רב יחסית של בחורות. כעת, צרפי לו חברה וסטטוס חברתי כזה שיהפוך אותו לגבייך לבלתי-מושג בעליל.
המתיני. בעת ההמתנה מותר לך להתפייט על יופיו, על אופיו, ועל בלתי-מושגותו. מותר לך כמובן גם לצאת עם בחורים אחרים, אך זכרי: תמיד באופן לא-מודע הם יושוו לו, ותמיד יפסידו.
הרגעי. יום יבוא ואתם תצאו. זה יתחיל בצורה מאוד דרמטית, ואז הוא יפרד ממך וישאיר אותך שבורת-לב ועם המון זכרונות מתוקים (וגם זה יהיה מאוד דרמטי). את תשווי לו גם את כל הבחורים שיבואו אחריו, הפעם אולי במודע, וגם הם לא יגיעו לתחתית-נעלו. אבל בדימיונך תמיד יהיה לך את האקס המיתולוגי במקומם.
הגירסה שלי לעניין, עם תוספות:
נפגשנו בכיכר, בעצרת, שבוע אחרי רצח רבין. אני הכרתי אותו מביה"ס שם ביליתי את כל כיתה י"א בחלומות ואנחות. אבא שלו היה אישיות בטחונית בכירה ובאותה תקופה עבד עם רבין. הרצח נגע לו באופן א י ש י. אחרי העצרת הוא ליווה אותי הביתה וכל הדרך החזקנו ידיים. שבוע לאחר מכן הוא הפתיע אותי כשחזרתי לדירת המורות-החיילות שלי. הוא בא מהמרכז לקריות וחיכה לי כל אחר הצהריים בזרועות מלאות פרחים אדומים שאסף מחצרות, חיכה לי עד שאשוב. ישנו ביחד בסלון וכל הלילה התנשקנו והחזקנו ידיים.
הוא ידע הכל על הכל. בן 19 הוא כבר היה סופר, צייר, פסל, מלחין ומשורר. הוא פרסם ב"הארץ", ב"עתון 77" והציגו תערוכה שלו באיזו גלריה. הוא טייל לבדו באירופה פעמיים, לתקופות ארוכות, וחי עם החברה המיתולוגית שלו בפריז. הוא היה מקסים, כובש ומלבב. הוא ידע לספר סיפורים אמיתיים כאילו הם פנטסיה ודברים מופרכים לחלוטין כאילו הם המציאות. הוא הכיר את כל סוגי המוזיקה וידע לנגן את רובם. הוא הכיר המון אנשים חשובים וסתם מפורסמים וכשהלכתי איתו ברחוב משכנו מבטים - הוא מכל מי שהוא הכיר והכיר אותו, ואני מבטי קנאה (נעימים!) מכל הבחורות שחשבו שהן צריכות להיות איתו, ולא אני.
הוא נפרד ממני אחרי שלושה שבועות של אושר סמוק. "אנחנו לא אוהבים זה את זו באותה המידה," הוא אמר. אני זוכרת; ישבנו על הנדנדות מול הבית של הוריו והחזקנו ידיים.
נשארנו ידידים.
הייתי חוזרת מהצבא ישר לחנות בה עבד, לשמוע איתו מוזיקה ולגזור עטיפות של תקליטים ישנים, להרכיב מהם קולאז'ים מפחידים ואח"כ להדביק אותם בסלוטייפ לקירות בניינים בת"א. שוטטתי איתו בלילה בין מאפיות שהוא הכיר את כל עובדיהן וקיבלנו מהם בייגלה עם שומשום. שתינו ויסקי חם בדירה הכחולה-אדומה שחבר שלו השאיל לו, קראנו שירים ודיברנו עד הבוקר, מחזיקים ידיים.
עד שחברה שלי התחילה איתו (היא "טיילה" לחנות עם הכלב של אחיה, וחיכתה לו עד שסיים, והוא לקח אותה לטייל ולאכול בייגלה). כשזה נודע לי עליתי על האוטובוס הראשון מהקריות לת"א וחיכיתי ליד דלת דירתו. השכן שלו הנגר פתח לי את דלת הדירה הכחולה-אדומה והביא לי תה.
כשהוא הגיע דיברנו כל הלילה ולא החזקנו ידיים. הוא לא חיבב אותה אפילו, זה ממש לא הלך לה להתחיל איתו, אבל הוא כעס עלי. הוא אמר שהתנהגתי בדרמטיות לא כי ככה הרגשתי אלא כי רציתי את הדרמה, וזה לא היה נכון.
כשמישהו אומר לך משהו על עצמך וזה לא נכון - זה מאוד פוגע.
כמה שבועות אחר כך הוא נסע שוב לאירופה להרבה זמן. הייתי שומעת עליו לפעמים מכל מיני מכרים משותפים, או כי כתבו משהו בעיתון עליו, או על אבא שלו, ותמיד זה היה מלווה בצביטה קטנה בלב. להרבה מהבחורים שיצאתי איתם אחריו היה איתו משהו במשותף, אבל לאף אחד מהם לא היה מספיק. חשבתי שכדי שאוכל להתשחרר ממנו אני צריכה לראות את כל הסרטים שדיבר עליהם ולקרוא את כל הספרים שסיפר לי עליהם. זה לקח המון זמן, ואני לא בטוחה שזכרתי את הכל - אבל זה עבד.
הלב שלי היה כל-כך מכוון אליו שהייתי בטוחה ששלא אוכל לאהוב אף אחד אחר אף פעם, אלא אם כן הוא יתעלה עליו עשרת-מונים.
אין אדם כזה.
אבל למזלי, חשבתי לא-נכון. היום לפעמים אני שומעת עליו או אפילו פוגשת בו, וזה משמח אותי, אני נזכרת בו עם חיוך. אקס מיתולוגי לא חייב להישאר כזה. זה רק לוקח זמן.
זה מה שכתבתי בהתחלה: המון זכרונות מתוקים.
לפני 18 שנים. 3 בדצמבר 2005 בשעה 16:23
