אתנחתא

היתה לו חברה עם עבר של הפרעות-אכילה ואישפוזים בגלל התקפים דיכאוניים ונסיונות התאבדות. אבל בתקופה שהוא שקע בדיכאון היא טיפלה בו, עברה לגור איתו וסעדה אותו. "בימים מסוימים היא האכילה אותי בכפית," הוא סיפר לי והבזיק אלי חיוך, כמו לבדוק אם אני מאמינה לו ואם אני מתרשמת.
בתקופה שניסו להיפרד, וחזרו ונפרדו וחזרו ונפרדו, הציעו הוריה לקנות לה דירה, בתנאי שתעזוב אותו. לא ברור לי אם היא עזבה אותו מעצמה, או הוא עזב אותה, או שההצעה לדירה קסמה לה והיא נכנעה לתנאי. אבל הדירה נקנתה והם נפרדו. אני הכרתי אותו שנתיים לאחר מכן. הוא נהג לשבת בבוקר בבית הקפה שהשקיף על מרפסת דירתה.
הוא היה פנקסן וכותב כרוני (בניגוד אלי, שאני קוראת כרונית). תמיד היה ברשותו פנקס כתום בגודל מאוד מסוים, ועוד אחד או שניים בגודל קצת שונה, בהם ניהל תכתובת ארוכה עם עצמו ועם מי שרצה להיות. הוא שתה אספרסו קצר. אני שותה אספרסו ארוך.

גרנו דלת מול דלת וקיר חדרו גבל בזה של השותפה שלי. כשעמדנו כל אחד במרפסת שלו בקומה הרביעית, המרחק בינינו היה רווח של מטר ועומק של תהום. בפעם הראשונה עלינו יחד במעלית; בפעם השניה נפגשנו בסינמטק, והצעתי לו טרמפ הביתה. בפעם השלישית הוא דפק על דלת דירתי רגע אחרי שנכנסתי, ואמר שחיכה לי, שהציץ בעינית לראות מתי אבוא. הוא ישב בסלון וצפה בי בזמן שניקיתי את הבית. הוא ירד למכולת להביא לי שוקולד לקינוח ארוחת הצהריים. ישבנו בחדר שלי ודיברנו, כל היום, כל הלילה, וכל היום שלמחרת. זו היתה תחילתה של ידידות מופלאה.

אחרי כמה ערבים שכבנו - אבל זה לא היה זה. שנינו השתעממנו, נבוכנו, ואף אחד לא גמר. הוא השתעשע מהרעיון של לחזור לדירתו עירום, חומק דרך הסלון ומדלג במסדרון של חדר המדרגות.

במשך כמה חודשים נפגשנו מדי יום, לכל היום. כשחזרתי הביתה ידעתי שהוא שומע את דלתי שנפתחת, ומציץ מהעינית לראות שזו אני. ותמיד, רגע אחרי שהרתחתי את המים בקומקום היתה הדפיקה בדלת, והוא היה מגיע, לפעמים עם ספר, לפעמים עם איזה דף מפנקסו, אבל לרוב בידיים ריקות. ריקות בשביל לקחת.
סיפרנו אחד לשניה סיפורים על חיינו הקודמים ועל חיינו העתידיים ועל החיים שלא חיינו, אבל אולי נחיה. דיברנו על תקוות ועל כתיבה ועל קריאה. קראנו יחד את קירקגור ודיברנו על אקזיסטנציאליזם.
הוא היה כמעט תמיד מדוכדך, ואני האמנתי שאציל אותו, שאלמד אותו שלמרות שאין תכלית אפשר להמשיך לחיות. גם אני אז הייתי מדוכדכת, אבל היה לי ברור שזה ישתנה. הייתי בתהליך של שינוי, של לימוד תעופה. השיחות שלנו מילאו אותי והניחו למוח שלי לטוס לגבהים שהתגעגעתי אליהם זמן רב. והייתי בטוחה שהן עושות כך גם לו.

הכרתי אותו כמו שלא הכרתי אף אחד לפני כן. הכרתי אותו כי הכרתי אותו מתוכי. משהו בינינו נפתח בשניה וכשנסגר שוב, היינו זה בתוך זו. הוא ידע מי אני. הוא ידע אותי. זה היה מסעיר, זה היה מרגש. אבל אחר כך, זה נהיה מפחיד.

מתישהוא רבנו על משהו שטותי - על הסודה שמוגשת לצד האספרסו הקצר שלו והארוך שלי, והאם היא מעכבת את הלהט המיני של גברים. צחקתי עליו, והוא נעלב. הוא לא דיבר איתי יום שלם. וגם לא למחרת. ביום השלישי לשתיקה הוא התקשר אלי עשרות פעמים, ובכל פעם שעניתי ניתק. הוא השאיר לי פתקים מקומטים מודבקים על הדלת ומושחלים מתחת לחריץ. הוא לא ענה לאף שיחה שלי ולא השיב להודעותי. הוא לא יצא למרפסת ולא דפק על הדלת, אבל ראיתי אותו, ידעתי שהוא צופה בי דרך העינית. מתישהוא הצלחנו לדבר וקבענו שניפגש. בגלל משהו בעבודה לא יכולתי להגיע ואחר כך הוא שוב לא ענה לי, רק הציף אותי בשיחות מתנתקות. כמה שבועות לא עניתי בכלל לטלפונים. לחברים שלי אמרתי שישאירו הודעות ואני אחזור אליהם. קשר החיבור שבינינו היה לקשר של שתיקה, של מתח ושל כאב.

אחרי כמה שבועות יצאתי עם בחור חדש. הוא ראה אותנו חוזרים מהסינמטק ובשתיים בלילה - אחרי שלא דיברנו שבועות! - התקשר אלי לשאול איך היה הסרט. סירבתי לשתף פעולה ואמרתי לו שאם הוא רוצה לדבר איתי יש דרכים יותר טובות לעשות את זה. הוא עמד במרפסת שלו והשקיף אל חדרי כל הלילה. למחרת כשחזרתי הביתה, השותפה שלי קידמה את פני במילים - "לא ידעתי מה לעשות, אבל אל תיבהלי." יצאתי איתה למרפסת שלי ומצאתי אותו עומד בשלו, מוקף בנרות דולקים, עיניו נעוצות בחלוני. "הוא עומד שם ככה כבר כמה שעות," השותפה שלי אמרה לי, "ניסיתי לדבר איתו אבל הוא לא ענה." בשתיים לפנות בוקר, אחרי שנרגעתי מהבכי, הלכתי לישון. הוא עדיין היה שם, וגם בבוקר כשקמתי.

הסוף לא היה טוב, וגם לא קצר. הוא המשיך להשאיר לי מכתבים, ואני כמובן קראתי את כולם. הוא אמר לי דברים נוראיים; הוא פגע בי כמו שאיש מעולם לא פגע בי, כי הוא הכיר אותי כל כך טוב. כמה התחרטתי על שנתתי לו לגשת, על שנפתחתי בפניו. כמה היה לי ברור שלעולם לא אתן לאף אחד להתקרב אלי ככה, והלב שלי נחמץ על ההסיגרות הזו מפני פוטנציאלים של קשר. כבר עברו מאז ארבע שנים, ועדיין לפעמים הוא מתקשר ומנתק, משאיר הודעות סתומות, שולח מכתבים אנונימיים, יושב בבית קפה מול מקום עבודתי, כותב בפנקסיו, שותה קפה ועוקב אחרי במבטו.

בשביל לא להיות שם הייתי צריכה ללמוד לקרוא נכון, להבין מה הוא רוצה בעצם. אחר כך הייתי צריכה להתעלם ממנו, בכל הכוח. השלב הבא היה להבין לעצמי שזה לא קשור אלי (זה היה החלק הקשה), ואחר כך - זמן.

אבל לא היתה דרך, שום דרך, לא להיכנס לזה.


http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=16710&blog_id=8695