כשאני חושבת על איך שהתייחסתי אליו, אני מרגישה קצת אשמה.
היינו ילדים בכיתה ג'. למדנו יחד והוא גר בבניין ממולי. הוא היה מהילדים האלה שאף פעם לא יהיו מקובלים כי אין להם מה להציע - חלש בלימודים, חלש בספורט, נעלב בקלות, ביישן, לא מתבלט.
אני שלחתי חברה להציע חברות לילד שישב לידי, אבל הוא אמר לא. הוא היה מאוהב בסגנית השניה של מלכת הכיתה (והיא אמרה לו לא). אבל כשהביישן החלוש שמע על הפרשיה - הוא שלח את החברה שלי להציע לי חברות בשמו.
למה הסכמתי? כי הייתי בכיתה ג' ומלכת הכיתה (שיש לה יום הולדת בספטמבר) הודיעה שמעכשיו במסיבות נרקוד סלואו; כי הדי פרשיית הדחיה כבר הגיעו כמעט לכולם, ורציתי להציל את כבודי בפרסום החיזור החדש; כי בסך-הכל די חיבבתי אותו, נהגנו לשחק ברחוב יחד; כי התביישתי להגיד לא.
זו היתה מערכת היחסים הארוכה ביותר שלי - היינו חברים עד אמצע כיתה ו'. הוא לא אהב לרקוד במסיבות ואני רקדתי סלואו עם אחרים - "יודעת" שהסיבה שהם לא מציעים לי חברות זה כי כבר יש לי חבר. הוא היה יושב בצד ומסתכל עלי וכשהייתי חוזרת אחרי הריקוד לידו הוא היה מכין לי צלחת ממתקים ושתיה. הוא כל הזמן הביא לי מתנות קטנות שאני לא החשבתי. ההורים שלי הכירו את ההורים שלו מהתקופה שהם כולם עלו לארץ ולמדו יחד באולפן. שמעתי פעם את אמא שלי מתייחסת אליו כאל ילד מסכן, כי הוא היה כזה ביישן ולא הצליח בלימודים וכמעט ולא היו לו חברים. אני, שנחשבתי אז החברה שלו, המשכתי להיות חברה שלו מרחמים; אבל כבר פחות ופחות רציתי להיות החברה שלו. ילד אחר מהכיתה היה מדבר איתי על ספרים - וזה קסם לי; הוא לא היה מההכי מקובלים - אבל גם לא דחוי; והוא בשום אופן לא היה ביישן, אלא המצחיקן של הכיתה. ומרוב שדיברנו על ספרים כבר לא יכולתי יותר, ונפרדתי מהילד הביישן.
אני לא זוכרת איך עשיתי את זה. אני מקווה שלא שלחתי חברה לעשות את זה בשמי - למרות שיש סיכוי טוב, כי זה היה הנוהג. אני לא זוכרת איך הוא הגיב. אני זוכרת שסיפרתי לאמא שלי והיא אמרה, "חבל", אבל יום אחרי זה הילד שקרא ספרים הציע לי חברות והוא כן אהב לרקוד במסיבות, ולא רק עמד בצד בפנים מבויישות, מחזיק לי צלחת של ממתקים.
לא כל-כך נעים לי כשאני כותבת את זה למרות שעברו המון שנים. אני מתביישת כי בזמנו ידעתי שהוא מעריץ אותי, ידעתי שהוא מודה על כל רגע שהוא איתי, ידעתי שעכשיו אני היא מה שיש לו להציע - אין לו ציונים טובים, אין לו הישגים בספורט, אבל יש לו חברה - מה שלהרבה בנים מקובלים ממנו לא היה.
הוא עשה כל הזמן את מה שביקשתי, וגם את מה שלא ביקשתי. הוא היה החבר הכי נאמן ומסור שהיה לי אי-פעם, נזקק וצייתן כמו כלבלב.
*
נראה לי שגם בגלל זה לא הייתי יכולה לקחת לעצמי בבדסמ תפקיד של שולטת. לשלוט במישהו שממילא צייתנותו מסורה לי - זה לא מעניין. כשאני שולטת, אני רוצה להרגיש את התהליך של הכניעה. אני רוצה לחוש את המרד, את הקרב על השליטה, ואז להרגיש את הניצחון. אם מישהו הוא סאב בגלל שממילא הא סאב, לכל אישה - איך זה הופך אותי לשולטת?
אבל זה כבר מסיפור אחר.
לפני 18 שנים. 27 בספטמבר 2006 בשעה 20:27