מלכודות של מילים

אוּלַי בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר

הָיִיתִי צְרִיכָה לְטַפֵּל עֶשְׂרִים שָׁנָה

כְּדֵי לָדַעַת

שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיָה אָדָם

זָקוּק לטִפּוּל

אֶלָּא לְאַהֲבָה.

שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיָה אָדָם

צָרִיךְ לְהִשְׁתַּנּוֹת

אֶלָּא לְהֵרָפֵא.

שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיָה צָרִיךְ

אָדָם דָּבָר

מִלְּבַד עֵינַי הָרוֹאוֹת

אֶת שְׁלֵמוּתוֹ

בִּפְנִים הַסֶּדֶק.

(כדי לדעת / דור אלה גבע)

יבוא עכשיו 

את לא תאמרי מילה

רק תביטי בעיניו

ואז תפני פניך לרצפה. 

(לקפוץ עכשיו לא ישנה דבר)

הוא צופה בנטפליקס ולא מתייחס אליי. 

אני עוברת לעמדת המתנה 

ומרטיבה ומריירת מזה. 

זהו. אין פואנטה. 

(ואולי זה, בעצם, הסיפור כולו)

בפינה של הפינה. 

(אני לא יכולה להירגע)

על הברכיים.

קרוב לאדמה,

רחוק מהשמיים. 

(בדקה אחת שבויה)

את. שקט. 

״Don't judge yourself too harsh, my love
Or someday you might find your soul endangered
A natural beauty should be preserved like a monument to nature...״

#

מאחורי כל טקסט שנכתב מסתתרת מנגינה שהיתה אי שם ברקע

בזמן שהמילים נבראו על הדף.

אם תשימו לב היטב, תדעו גם להרגיש אותה. 

ואצלי שוב המילים אבדו,

אז השארתי לכם את המנגינה, ולא סתם, 

עשר דקות של הפסקה מהחיים. 

(שלא תגידו שאני לא לארג׳ית >>

וגם מוד(וס).

והיא לא תתייאש. 

היא רק פרפר שנמשך אל האש. 

״וואו״ הוא מתנשף בלהט, חיוך גדול ויפה כל כך מרוח על פניו ועיניו נוצצות. 

״אני מת עליך, את כל כך משוגעת שאני שוכח איך אני עף בכל פעם מחדש״ 

אני מחייכת בסיפוק, מרגישה איך טיפות זרע נוזלות דרך הצוואר אל המצעים. רגע לפני הוא נכנס בדלת בבגדי ספורט, הוריד את התיק של חדר הכושר אל הרצפה ועטף אותי אליו, לא משחרר. אני מתעוררת אל הריח שלו, מצמידה את האף אל שקע הצוואר, יורדת אל בית השחי ומטפסת בחזרה אל פניו ומתחילה ללקק אותן, תוהה איך מליחות של זיעה יכולה להיות כל כך מתוקה. 

הוא לוקח אותי אל חדר השינה ואני מתקפלת אל תוך החיבוק שלו, מרגישה איך הכור הפנימי שלי מתחיל להידלק. ושנינו יודעים שברגע שהוא יתפוצץ, תצא ממני מישהי אחרת והכל יהפוך להיות על ספידים. ״לאט לאט״ אני מבקשת ממנו. ״אני רוצה להרגיש כל נגיעה, כל רפרוף וכל נגיעת לשון״ כשבעצם אני רוצה לומר ״אל תתן לי כל כך מהר. תן לי להיות כל כך מורעבת ומיואשת שאהיה מסוגלת לשבור קירות״. הוא מפשק אותי ואני נרעדת, והכל נעשה רטוב וכשהוא מתקרב עוד ועוד אני תופסת לו את היד, מכוונת אותו להיכנס עכשיו. הכל מתמלא בתוכי ומבעבע ואני מוציאה אותן ודוחפת לפה שלי, מלקקת אותן עוד ועוד. 

״אלוהים ישמור, תגיד לי, מה זה הגוף היפה הזה? מה נסגר עם כמה שאתה יפה? אין לי כוח אליך כבר״ אני רוטנת ומעבירה קצה לשון על הפיטמה שלו, יודעת שהוא לא אוהב את השיניים או כאב ואני רוצה לפתוח את החלון ולצרוח אבל אני לא יכולה להפסיק להביט בו, מעבירה ידיים על גופו הגדול בפליאה. בתור גמדה קטנה, תמיד מצאתי פלא באנשים גדולים (ואז מה אם הם 1.80 וזה כביכול סטנדרטי. הכל עניין של פרופורציה בחיים) ואני לא מבינה איך אפשר לחיות עם ידיים ורגליים כל כך ארוכות. אני יורדת למטה, חופנת את הפרצוף שלי בביצים שלו וברגע אחד לוקחת את כל כולו בבת אחת אל תוך הגרון שלי, מוציאה ממנו אנחה כל כך יצרית ועמוקה ויודעת שתיכף הוא יפצח במונולוג: ״אלוהים, שכחתי עד כמה את עושה לי טוב ואיזו מדהימה את ואיך אני רוצה לחיות כל היום בתוך הגרון שלך ואני מת ואני לא יודע איך את מפעילה עליי את הכישוף הזה״. וקולות צחוק מתערבבים עם רפלקס הקאה ואני מרימה את הראש, חוטי רוק ממשיכים לנזול מהפה שלי אל הסנטר והחזה. אני לא מנגבת. 

״תן לי עוד״ אני מבקשת. מתפללת שהוא יאמר לי שהספיק לי ודי ושהטירוף יעלה בי עוד. אבל הוא כבר מזמן נראה תחת כישוף, מאבד נשימה ומבקש שאמשיך. אני מתיישבת על הברכיים וממשיכה עם היד, רואה את הגוף שלו מתמסר ונרעד, את הנשימה שהופכת מהירה יותר, הפה הפתוח, והעיניים המתגלגלות. כמה יפה זה כשהכל נעלם ונשאר רק היצר. 

״אני עומד לגמור״ הוא ממלמל תוך כדי אנחות. 

״תגמור עליי״ אני אומרת. אפילו אין טעם לומר ״בבקשה״. 

הוא מתיישב מעליי ואני נשכבת על הגב ורגע אחרי אני רואה אותו מתפרק עד היסוד. 

״תגידי רגע, גמרת, נכון?״ הוא שואל 

״אפילו לא קרוב״ אני עונה בחיוך ומתרוממת אל עבר המקלחת, מניחה לשבילים של זרע לזלוג למטה. 

#

״את כזאת חופשיה״ הוא מכריז בזמן שאני מתלבשת והוא עדיין במיטה מסדיר נשימה. ״את פשוט עושה מה שאת רוצה״ 

ואני מביטה בו לרגע ורוצה לומר לו שאני בעצם כלואה בתוך הכלא הפרטי הגדול ביותר שיצרתי לעצמי ושאין לי מושג איך לצאת ויודעת שהוא לא יבין דבר.

״תגיד רגע, איך זה לחיות את החיים האלה ולדעת שאתה כזה יפה?״ אני שואלת במקום. והוא צוחק.