הוא אמר לה "לא"

הוא אומר "לא". היא נאבקת לשנות את החלטתו, מנסה לשכנע, מאיימת, צועקת, בוכה. הכול לשווא. החלטתו נותרת בעינה. היא נרגעת. איזה סיפוק מופלא פושה בה, שלווה. חיוך פנימי מבצבץ בתוכה. היא עשתה את כל שהיה לאל ידה. זו לא אשמתה. ההחלטה נלקחה מידיה, ועכשיו היא יכולה פשוט לקבלה. היא לא צריכה לדאוג יותר לתוצאות: הן כבר לא באחריותה. באופן מוזר כלשהו, היא חשה מוגנת. מביטה אל הגבר שלצידה, חשה עצמה נמשכת אליו. הכול יהיה בסדר. הוא יגן עליה. היא כבר לא לבד.

גם בהמשך תתווכח. קשה לה לתת לעצמה להיכנע. באמת אפשר פשוט לתת לזה לקרות? מותר? היא תמיד תפסיד בוויכוחים. לא היה יכול להיות אחרת. היא לא הייתה חשה עצמה בטוחה אלמלא היה כך. אבל עכשיו היא כבר מתווכחת הרבה פחות. היא זקוקה פחות לגילויי סמכות מוחצנים כדי לדעת שהוא שולט בה. היא חשה את סמכותו עליה בכל עת. היא כבר יודעת שהוא אדונה. האמנם אדונה? איזה אושר! סביבה תמיד מעטפת של הגנה וחום. היא נשענת עליו - הסלע שלה, הדבר המוצק והבטוח ביותר בעולמה. היא מאמצת אל ליבה את פיסת השפיות היחידה.

עם הזמן, יגבר שעבודה. טבעות ההגנה שסביבה יתרבו. עם כל טבעת נוספת, היא תקבל על עצמה יותר את עול אדונה. היא תיטמע עוד ועוד ותהפוך לחלק ממנו. רצונו הוא רצונה. היא הכלי הממלא את רצונו. כל תפארתו נגלית בה. היא תהיה רגועה ושלווה. היא תהיה לאחד עם השמיים ועם האדמה, שרויה בהרמוניה מוחלטת עם עצמה וכל הסובב לה. הכול יהיה כשורה.

הוא אמר לה "לא"...