אין פניית פרסה

אתה מתעורר מבכי של פעוט ושואל אם הוא שלך או אם אתה חולם. לא, אתה לא חולם. אתה פשוט נמצא במקום רחוק. רחוק מהחיים שבנית לעצמך. האישה הזרה לידך קמה עירומה ואצה להשקיט את סיוטיו של הילד. מה אתה עושה שם? ידעת שהיית צריך לעזוב כבר בשעות הקטנות. כמו תמיד. אף פעם לא להישאר לישון. זו המדיניות שלך. אתה רק הורס לעצמך את המוניטין. לא מכבר חגגת את כניסתך לעשור החמישי של חייך. יש לך כבר הרמון. יש ניסיון. יש הילה ויש מילה. יש מוניטין ויש שם רע של מגזיני סוף שבוע. אז מה אתה עושה שם, לכל הרוחות?

הבכי נפסק. אתה עושה את עצמך ישן, כדי שהזרה שחזרה בינתיים למיטה ונזהרת שלא להעיר אותך, לא תרגיש שאתה בעצם ער. שלא תנסה לעשות משהו. אז מה אתה עושה שם? איך הגעת לשם? זה תמיד מתחיל מסטוץ – רק שצריך למצוא לזה מילה יותר מתאימה. המילה עצמה נשמעת זולה מדי. היום גם מפריזים בערכו של הסטוץ וגם לא מעריכים אותו מספיק. אבל זה סטוץ אחר. זה סטוץ בין מאסטר מנוסה לבין שפחה בשנות השלושים המוקדמות לחייה, אישה שידעה לשמור על עצמה ולשמר את עצמה באותה נשימה.

הפגישה התקיימה לא בבית קפה סתמי. לא בפאב קולני ומקומי. לא בקולנוע בשורה הלפני אחרונה בהצגה שמציגה זה השבוע העשרים. לא במשרדים נטושים ולא בחדרי מדרגות ציבוריים שמסריחים משתן. הפגישה התקיימה בכלל בחניון של קניון. דווקא היא זו שבמכונית ואתה זה שלבוש בקפידה ומחכה בחוץ. שלוש דקות איחור יכולות לצבוע כל כך הרבה ישבנים. הערב, הלילה, תסתפק בישבן אחד. ישבן מעוצב בקפידה של בת 30. זה באמת משנה מהו שמה? סיוון? ליאת? שימרית? באיזה כינוי בנאלי כזה או אחר היא משתמשת הפעם?

אתה זה שנכנס למכונית שלה. לה יש מכונית של חברה עם מדבקה כחולה על הצד. לך יש פג'ו. פעם הייתה לך ג'אסטי. אתה מוצא את עצמך הולך נגד כל החוקים ונגד כל המוסכמות. שליטה מלמטה? מה זה אומר עליך בעצם? הסכמת להיפגש עם שפחה שהיא מעל לגיל הממוצע של השפחות הרגילות שלך. הסכמת ללון אצלה. ואחרי שנכנסתם לדירה ושיחררתם את הבייביסיטר, שדווקא הייתה יכולה להתאים לך לדברים אחרים, קלטת שנכנסת לבית של שפחה עם ילדים ישנים. מה זה אומר עליך בעצם? איזה כוח משך אותך לעשות את זה? מוזר, אבל מכל הדברים הביזאריים והאקסטרימים שחווית, דווקא לילה רומנטי-איכשהו ובודד עם שפחה-לרגע ולא מנוסה בעליל נראה לך כלקיחת סיכון. מה זה בעצם אומר עליך?

אתה מתעורר בבוקר, כשהילדים כבר ישנים. אתה בודק אם השפחה-לרגע דאגה שלא להשאיר אותך במערומיך. מסתבר שזה לא רחוק מהאמת, מה שאומרים על גרושות. הילדים בטח נכנסו לחדר השינה ומצאו אותך ישן. כך או אחרת, אתה לא מכיר את זה. הילדים היחידים שאתה מכיר הם האחיינים שלך. גם אותם לא ראית די מזמן. אתה רק מקווה שעוד כמה שנים לא תיתקל בטעות באחיינית שלך באיזו מסיבה. כבר מזמן אתה לא הכבשה השחורה בבית. פעם היית. פעם עוד כשהתמידו לשאול מסביב מתי אתה מתחתן ומתי תמצא עבודה נורמלית ומתי תמצא בחורה טובה מבית טוב ומתי תרדו לי מהחיים. אתה אומר להם שזה לא אתם זה אני, אבל מה שבעצם אתה מנסה להגיד זה שלא שאין בחורה טובה. דווקא יש. אין כזה דבר מבית טוב. אז ירדו לך מהחיים והפסיקו לשאול. תקווה כבר לא ימצאו בבחור הזה.

אתה מתעורר בעצלתיים כמו נער טיפשעשרה בעוד בוקר של מציאת תירוצים למה לא ללכת לבית ספר. אתה יוצא מהמיטה אבל מנסה למצוא חור אחר להתחבא בו מאשר מתחת לשמיכה בבוקר אביבי למהדרין. אתה רוקד עם אצבעות רגליך ומסתכל עליהן במין סקרנות מוזרה. כשאתה מרים את הראש אתה רואה את הדבר הזה... ילד. הוא מסתכל עליך ואתה חושב שאתה נמצא על פלנטה אחרת. אתה האבא החדש שלי? הוא שואל, ואתה לא יודע מה לענות. אתה מסתכל עליו ורואה את עצמך. ביום מן הימים, אתה רוצה להגיד לו, אתה פשוט תהפוך לגרסה יותר חדשה שלי. עם ג'אדטים חדשים אבל אותו הדבר. לומר את האמת? לשתוק? השפחה לרגע מצילה אותך ממבוכה קלה ומרעידה חזקה ושולפת את הילד משם. אתה כועס. אבל אתה לא כועס עליה. אתה כועס בעיקר על עצמך. האם אתה באמת כועס על זה שהבאת את עצמך לשם והבאת על עצמך את הדבר הזה?

אתה רוצה להתנקם ולא יודע במי. זה הרבה שנים שאתה מתנקם. בהורים. בחברה. בעבודה. במערכת. בממסד. כל השנים אתה מתנקם. עם כניסתך לעשור הרביעי לחייך הבנת שאתה מתנקם בסופו של דבר רק בעצמך. בוקר טוב, &%$#, היא אומרת לך. אתה רוצה להעיף לה סטירה ולהשפיל אותה על ארבע. אבל לא מול הילדים. אתה נגעל מהמילה הזו. זה כמו לקרוא לך עציץ או פקינז מעורב. אם יש מילה שגברים שונאים, זו המילה הזו. תגידי את בסדר? אנחנו זוג מאוהבים? אנחנו מאורסים? מושי ופושי וקוצי מוצי? אני המאהב שלך? הפוסטר שלך? אליל נעורים? הבעל שלך? האבא החדש של הילדים שלך? אתה יודע להכין שוקו? לא, אבל אני יודע להכין לימונצ'לו מצוין. יש שוקולית באחד המדפים למעלה. ותרתיח מים. מספיק שיהיה לקפה. שליטה מלמטה בתחת שלי. אתה זורק על עצמך את מה שלבשת אמש ונכנס למטבח עם שניים מאלה... ילדים.

אתה מכין שוקו והם בוחנים אותך. מכף רגל ועד ראש. שליטה מלמטה מקבלת משמעות אחרת לפתע. אתה מחפש רגע ריק כדי לברוח ולא לחזור. אתה מכין קפה. פעמיים. מחליט בשבילה איזה קפה היא תשתה מבלי לדעת איך היא שותה אותו. נקודה אחת קטנה של שליטה לפחות נשארה לך... מה כל כך רע לך, תגיד לי? מה בעצם זה אומר עליך?

אתה מזמין מונית ונפרד ממנה בנשיקה צוננת ובמבט אחרון. לא בבית ספרנו, שפחה-לרגע. ולא, אני לא האבא החדש שלכם. לא בחיים האלה. לא בחיים אחרים. לא בגלגול הזה. לא בהזדמנות הזו. אני יודע למה אני כזה, אבל לא אכפת לי. אני יודע מה הכי טוב בשבילי, אבל לא אכפת לי. הדבר הכי חשוב מבחינתי זה לגמור. אני יודע שיום אחד אני אתעורר בגיל שישים ואף אחד לא יהיה שם. לא ילדים. לא אישה. לא שפחה אחת ולא כמה. מי רוצה להגיע לגיל שישים, אתה שואל. מה לעשות. אתה תגיע. לא חברים. לא ידידים מהעבודה. אולי כאלה כמוך. לא יותר. גם האחיינית הסוררת שירי לא תהיה. אתה יודע ומתעלם. אתה יודע ומתנקם. אתה יודע ולא אכפת. המונית איכשהו טעתה בדרך לחניון ועומדת ברמזור כדי לקחת פרסה במקום שאסור בו. היא עומדת ואתה חושב. על חיים אחרים. חיים של אחרים. על עתיד אחר. עבר אחד כבר לא יהיה. אבא שלך טוב מאוד דאג לזה. ניידת עומדת ברמזור שממול ומתגרה. שלא תעז. אתה מי שאתה. מי שאנחנו כבר דאגנו שאתה. שלא תעז. אל תעשה. תמשיך ישר. איפשהו בדרך תשיג את עצמך ותזהה את המשתנים שבנוף. מה שזה לא אומר. הנהג מונית מוותר מראש ונוסע ישר. כשהוא עובר את הצומת אתה מסתכל לשנייה אחת אחורה. אבל רק לשנייה. לשנייה אחת של חיים שלמים.