על חברות, וטיול קטן לאורך גבולותיה

"הוא גם אוהב פילוסופיה, והוא חמוד. אתה תחבב אותו."

"יותר חמוד ממך?"

היה יום חם מהרגיל, ושכבנו על המיטה עירומים, מיוזעים ומסופקים. טוב, לא לגמרי: הוא לבש כלוב מתכת קטן, מהסוג האכזרי, העגול והשטוח, שלא איפשר לו להתקשות אפילו קצת, ובאטפלאג מתכת תואם שהכנסתי לתוכו אחרי שגמרתי; אז אני לא בטוח אם אפשר היה לקרוא לו עירום, או מסופק בהכרח. הנחתי את הראש שלי על בטנו הבהירה והרכה, מקשיב למחאותיה הקלושות, והוא שיחק בשערי בלי משים.

"אני חד משמעית הכי חמוד," הוא ענה בהתפנקות. "והמפלצת הזאת שאני לובש בשבילך, מי יכול לנצח את זה?"

"נקודה טובה," הודתי, ותופפתי קלות על הכלובון באצבע עצלה. "מאיפה אתם מכירים?"

"מהאוניברסיטה. הוא חבר טוב. וחשבתי אולי…"

"המם?"

"שאם זה ישדרג משהו.. אה.. מהותי, אולי אני ארוויח איזה, אמם..."

הסתכלתי עליו בשעשוע. "אתה רוצה לגמור, בובי? רק תגיד ואני אביא את המפתח."

הוא נשך את שפתו וצבט בשערי בתסכול מרדני. "לא, נו, אוף. אל תתחיל עם המשחקים שלך. ברור שאני רוצה ו.. אוף. לא. לך תזדיין."

"אני כבר הזדיינתי, תודה רבה," נישקתי לו את הפופיק. "אבל נשמע שאתה עוד חרמן."

"ברור שאני חרמן, יא בן זונה, פעם אחרונה שפתחת את המפלצת הזאת הייתה לפני שבועיים וחצי."

"באמת? הזמן טס כשנהנים, לא?"

"תמות. בכל מקרה, לא ניסיתי לעשות ריגשי. חשבתי.. לא יודע, שאם אני ארוויח את זה, אז זה יהיה.. הוגן, איכשהו?"

"הוגן. אוקיי, זה רעיון מעניין. והוא פסיבי?"

הוא היסס. "אמם, מתחלף."

הצצתי בו. "אני מבין. ומה הוא חשב על הכלוב שלך?"

הוא נאנח ופרע את שערי. "שאתה גאון מרושע. אוף. אתם תקליקו ותתעללו בי, הא? אני הולך להתחרט על זה."

לא עניתי, שקוע בהרהורים, מלטף את הרגל שלו בחולמנות. "אני מניח שזה נכון לכל סשן שלנו. אבל לא, אם הוא בסדר להיות פסיבי אז יש לי רעיון אחר. רוצה לשאול אם הוא פנוי בסוף השבוע? ובינתיים, אני רעב, והתגעגעתי לחומוס בארץ. אבו אדהם עוד קיים? זה די קרוב. להביא לך, או שתבוא איתי?"

"יאללה, אני בא. להשאיר את הפלאג?"

"כן. ותלבש את הג'ינס הקצר, אני אוהב כשאתה נראה כמו כוסית."

***

החבר שלו היה חמוד, אבל לא יותר ממנו; הוא צדק, הוא חד משמעית הכי חמוד.

"מותק, תביא בירה?" ביקשתי, ואת החבר שאלתי: "מאיפה ההורים? טשקנט, אסטנה, קאזאן?"

הוא זקר גבה. "אמא מקאזאן, אבא מקייב. איך ידעת?"

"משהו ביופי שלך, בתוי פנים. עצמות הלחיים, המצח, העיניים… לא יודע, משהו שם טטרסטן. ואני יודע שהוא אוהב דם סלאבי," חייכתי לילד שלי, שבדיוק חזר עם הבירות.

"כן, יש לכם טעם של סלק," הוא צחק בהתרסה. "אני אוהב סלק."

"ולך יש טעם של שוקולד לבן," עניתי לו ומשכתי אלי, מושיב אותו בחיקי, מחבק, ולוקח לגימה ארוכה. "ומה ההורים עושים?"

"אמא עובדת בבית מרקחת, לאבא הייתה חנות. מאז הקורונה הוא בבית, אבל, ולא כל כך בטוב."

"מצטער לשמוע. כן, זה חרבן את החיים לכולם. אתם מחזיקים מעמד?"

הוא חייך בעצבות ומשך בכתפיו.

"אז למה פילוסופיה?"

"כל החתיכים שם."

"באמת? לא ידעתי. חשבתי שהוא חריג," ודגדגתי את הילד, שצחק בחדווה והתכרבל לתוכי.

"הוא חריג, אין ספק," הסכים החבר, "אבל התכוונתי יותר ל… נפשות עדינות. אתה יודע? בארץ, זה…"

"כן, אני מבין. פה מלחמה ומיתון וחמסין."

הילד נחר בצחוק.

"מה אתה רוצה? אני מתגעגע לעברית. ומוזיקה זה ממעט הדברים שעושים בארץ נכון. מוזיקה וחומוס. חשבתי שהתגעגעתי גם לגולדסטאר, אבל בעצם אצלנו הבירה טובה יותר. שים איזה משהו בספוטיפיי, אולי? משהו עם כהנא, אפריקה שלי. זה קולע בול לסנטימנט."

"ראית את הוידאו?" שאל החבר.

"בודאי," עניתי, וכשהמוזיקה התחילה הוא קם והושיט יד לילד. "בוא, נשמח אותו."

הביט הממכר התדפק על קירות פלורנטין המתפוררים, ושניהם התחילו לרקוד מולי, מענטזים בדרמטיות אבסורדית, הולמת באופן מטריד. ואז הם התחילו להתנשק, מפשיטים זה את זה באיטיות.

"זה חדש," העיר החבר כשכרע מול הילד ומשך את המכנס מעליו.

"זה נורא," תיקן הילד. "זה הכל בגללו. הביא את זה מחו"ל במיוחד."

"אני הכרתי רק את הורוד והלבן." מהופנט, הוא נשק לדיסקית הכסופה, ואז העביר לשון שובבה על האשכים, והילד נרעד. ואז העיניים החדות, המלוכסנות קמעא, פנו אלי בשאלה: "אז מה עושים?"

"בואו," אמרתי, והובלתי אותם לחדר השינה, אחד בכל יד. "עדיין יש לך את הדילדו הארוך, האדום?"

"הכל בקופסה ליד הארון, שם," ענה הילד, ובינתיים דחף את החבר על המיטה והסתער עליו, מנשק במורד חזהו.

מצאתי את מה שחיפשתי, ועוד כמה צעצועים שתפסו לי את העין, וחזרתי אליהם.

"איזה כיף זה מיטות גדולות. בספרד יש להם קטע של מיטות קטנות, בחיי שאני לא מבין למה," אמרתי בעודי מורח חומר סיכה על שני הצדדים. "תצליבו רגליים ותשכבו על הגב, ככה."

מיקמתי את הדילדו והם הבינו את הכוונה, מרימים את העגן כל אחד בתורו. הכנסתי קצה אחד לילד וקצה אחד לחבר, והם תפסו זה את זה בידיים ושקעו זה אל זה, הסיליקון האדום נעלם ביניהם עד שאשכיהם נמעכו יחדיו. מצד אחד הדיסקית הכסופה, מצד שני זין קטן וזקור שהתקער פנימה וממש נצמד לו לבטן. ספגתי את המראה שלהם לרגע, ואז הצטרפתי, ממולל פטמה פה ופטמה שם, דוחף אצבע לפה או מושך בשיער בזמן שהם חבטו את ישבניהם זה בזה, כל אחד מהם מנסה לבלוע יותר מהדילדו, לגנוב קצת מהאחר.

"חכו קצת, תשכבו רגע בשקט." אמרתי, "אתם כזה זוג לסביות חרמניות. אתה," הורתי לחבר, מוסיף חומר סיכה על מעט הדילדו שהיה גלוי. "דחוף החוצה, רק לא עד הסוף." הדילדו החליק לתוך הילד, שנאנק בעיניים פעורות. "ועכשיו אתה." הם הבינו את הקטע ומצאו קצב מתאים, ואני מדי פעם הייתי מיישר את הצעצוע, לוחץ להם על הבטן, מעסה להם את הביצים.

"אתה רוצה לגמור?" שאלתי את החבר, משפשף אותו באיטיות זהירה.

הוא נראה מופתע. "מותר? חשבתי ש…"

"כן," עניתי. "אבל רק לאחד מכם, אני חושב. אתה יכול לגמור עכשיו, או לוותר לו. מסכן, הוא לא גמר, מה, שבועיים?"

"שלושה," הוא גנח בתסכול, מתפתל ומנסה לשפד את עצמו חזרה על הדילדו שחדל לנוע.

עקבתי בהנאה אחרי תעצומות הנפש המתגבשות בעיניים המעניינות האלה, עד שלבסוף ענה החבר: "לא, אז שהוא יגמור. אני אתאפק."

"חבר אמת," אמרתי ועזבתי לו את הזין. "הוא כבר התחיל קצת," הבחנתי, מנגב כמה טיפות שקופות שהצטברו על הכלובון. "מה זה?"

הילד השתנק. "זה לוחץ לי על הערמונית. וזה הכלוב הזה, זה.. אה.. זה הכל באשמתך."

"אה הא," התרתי בביקורתיות מעושה, וניגבתי את האצבע שלי על שפתיו. "בוא נעשה שילחץ פחות. שמעת מה החבר שלך החליט? עוד קצת ותוכל לגמור. נסו לשבת, אתם יכולים? לא, בלי להוציא אותו, הוא מספיק גמיש?"

הם התיישבו במיטה, רגליהם שתי וערב, מחוברים מלמטה, מיוזעים, מתנשמים. לקחתי שני מצבטי פטמות שמצאתי וחיברתי אותם — לא לכל אחד, אלא פטמה שלו לפטמה שלו, פעמיים. החבר רכן קדימה, מנשק את השפתיים היפות שעדיין הבריקו מזרע, ואני הסתכלתי עליהם ככה: שני גופים כבולים, שזורים זה בתוך זה. בזמן שהם התנשקו התפשטתי, וכשהם ניתקו נעמדתי ביניהם.

"הו וואו," הזין שלי נתלה בכבדות שמנמנה מול פני החבר.

"אמרתי לך," שמעתי את הילד מאחור, שכבר ניחש מה לעשות, וכעת פיסק את ישבני ושיקע את לשונו בתוכי.

"לא שיקרת," אמר החבר ואסף את הזין שלי אל פיו. הוא לא הצליח להכניס יותר מדי, אבל הוא ממש ניסה; אהבתי את המשמעת העצמית שלו, את ההשתנקויות — מתחלף אעלק — ובינתיים, מאחור, לשון קטנה ומתוקה נברה במעמקי. בסופו של דבר, ויתר החבר על הנסיון להכניס הכל לגרונו, והתמקד בכיפה, מסובב את לשונו סביבה בעודו לש את אשכי ביד אחת; באחרת, הבחנתי, אונן לעצמו באיטיות.

שלפתי את הזין מפיו, והוא התביית על האשכים, מעסה אותם בשפתיים רטובות וגונח בחרמנות. "נראה שהתגעגעת למצוץ זין שמן, לא?" התגרתי, תוך שאני חופן את שערו ומועך את פניו לתוכי, והוא רק נהם בהסכמה, מגביר את קצב השפשוף ונמרח על המפשעה שלי בטירוף חושים הולך וגובר. "כל הנפשות העדינות בחוג לפילוסופיה… גם הפינים שלהם עדינים, אני מניח?"

הרגשתי צחקוק בתחת שלי. "תגיד, אתה נראה קרוב; בטוח שאתה לא רוצה לגמור?" שאלתי שוב, והצחקוק גווע באחת. רגע ארוך, ואז — "לא, לא. תודה." הוא הרפה את ידו. "תן לו, מגיע לו."

"פייר אינאף," התרשמתי. "ממש עוד מעט."

הורדתי את השרשראות ופרמתי אותם זה מזה, מעמיד את החבר על ארבע ומורה לילד להכין אותו לחדירה. "כמה תחת היום," הוא חייך ברעבתנות וצלל לעבודה, ואני בינתיים ניסיתי להידחק לקוקרינג בכאב מה, ולטבעת התחתונה השחלתי ויברטור אצבע קטן שירטיט לו את הפרינאום.

"ילד טוב," אמרתי כשהייתי מוכן. "ועכשיו זוז קצת."

ישרתי את הזין שלי, ובקלות מפתיעה — אולי מתחלף בכל זאת — נכנסתי פנימה, עד הסוף, והוא גנח בשילוב עסיסי של רווחה והפתעה, מתמלא לפתע בלחץ ורטט וחום. תפסתי אותו במותניו והתחלתי לזיין בכוח, בתנועות ארוכות וחזקות, והילד רק ישב ליד והסתכל, מהופנט ודומם, מאזין לאנחות ולאנקות ולחיכוך הרירי. אגילי זיעה ניגרו ממני, מטפטפים על הישבן הפעור שתחתי, והילד היה רוכן מדי פעם לאסוף את הטיפות בלשונו ולחייך אלי בחושניות.

"קח, עוד קצת תחת," אמרתי תוך שאני מוציא את הזין, והילד הסתער עליו ובלע את כולו בשקיקה; הנה לכם, זה כישרון מולד. פתאום הוא קלט את הרטט, ועיניו נפקחו, וראיתי בהן את ההבנה המתגבשת; וכשעינינו נפגשו, חייכתי לאמור שאני יודע שהוא יודע, והתמסרתי לעלבון הנרגז, מלא ההערכה, שהוא ביטא במציצה חזקה ועוינת במיוחד.

"היי," אמרתי כשיצאתיו מפיו. "עוד לא אבדה תקוותנו. אני ממש קרוב, ואתה תגמור אחרי, כמו שהסכמנו," ובזחיחות כיוונתי חזרה לחור של חברו ופילחתי אותו באבחה. הגברתי את הקצב, מתלבט אם לרמות עוד קצת ולשפשף אותו איכשהו — אבל קודם שיכולתי להחליט, החבר השמיע נהמה עמומה, מיוסרת, וקרס אל המיטה ברעידות, מתיז זרם אחר זרם אחר זרם על הסדינים ספוגי הזיעה. בתחושת ניצחון התקרבתי לשיא, נזכר רק ברגע האחרון לא לגמור עמוק מדי בתוכו ומחלץ הכל מלבד הכיפה, מתמסר עד כמה שיכולתי לרטט בהיעדר החיכוך.

ואז: "אוי לא. כמה חבל," חייכתי אל הילד, והוא רק הסתכל עלי; ואני יושב פה, עכשיו, קרוב לעשר דקות, מנסה לנסח את המבט הזה ולא מוצא לכך מילים מתאימות — אז תיאלצו לדמיין מתוך ההקשר.

"תמות." הוא לחש בהערצה, ואני מלטף את הסנטר שלו בין אצבע ואגודל.

"עמוק בפנים, אתה אוהב את זה." אמרתי לו, רוכן לנשק אותו ואז מתחרט. "זוכר שאמרת לי פעם — תפתח," והוא פער את פיו בצייתנות, "שככה טוב יותר מנשיקה?" ובזהירות אני משחרר אל פיו יריקה איטית, שהוא בולע בעיניים נוצצות, כאילו על סף בכי. הוא נאנח והנהן, ואני שאלתי: "וזה לא יותר טוב מלגמור?"

"כן, אדוני," הוא ענה בהכנעה. "תודה. התגעגעתי."

"גם אני," עניתי, מופתע מכנות הרגש ששטף אותי. "בוא, תנקה אותנו." — והוא צולל בחרמנות, שותה את הזרע שמטפטף מהתחת של חברו ויונק את הכתמים המתייבשים על המיטה.

ופתאום הוא סב אלי, בדאגה אמיתית. "אתה תיתן לי לגמור לפני שאתה טס, נכון?"

"אני מניח שזה תלוי בו," אמרתי. "הוא צריך ללמוד להתאפק, אתה לא חושב?"

"אתם מטורפים," מגמגם החבר לתוך המיטה, והילד חוזר ללוש את החור שלו עם הלשון, ספק לנחם, ספק לעודד, ספק לשכך את אונו הגואה והמתוסכל. אני נשכב לידו, עייף לפתע וקצת עצוב, ומלטף את גבו. בסלון, השיר מתחלף לקילפתי תפוז, והקולות של רונה קינן ואסתר רדא אופפים אותנו. אני מחליק מטה, מכניס אליו אצבע ועוד אחת, מעסה לו את הערמונית; ועוד לפני שהשיר נגמר הוא נחלב ושופך קצת ונרגע.

אני מזמזם לו לתוך האוזן, ביחד עם המנגינה: "בתוך העכוז, ילד ישן, ילד ישן." ואנחנו נרדמים ככה, שלושתנו, הילד בתוך העכוז והאצבע שלי בתוכו; רדופים אמנם, אבל בבית.