.

אם בחזקה - חלשה עסקינן 

אז לפחות נתחיל את השבוע ככלבה חזקה...

לא ככה?  😏😈

שיהיה לאן להידרדר 🤣

במשך חיי גדלתי תחת אבא דומיננטי ולצערי גם דיי אלים. כל דבר שלא נעשה בצורה שהוא קובע נענה בסנקציה. יכל להיות חפץ שעף לעברי, עונשים, קללות ומה לא... גדלתי וחונכתי כנשלטת, כמי שצריכה להוריד את הראש למרות.

תודה לאל, אני לא שם, כבר חצי שנה... אבל זה נשאר איתי. 

בגלל שהייתי כל כך כנועה מתחתיו, חוששת שנוצרה הבנה שאני צריכה שליטה. 

אי אפשר לצפות מציפור שגדלה כל חייה בכלוב, להסתדר יום אחד מחוץ אליו, בג'ונגל, ללא כישורים...

ככה לאורך השנים נסיתי למצוא קשרי שליטה, היו וירטואלים, המון, זה שחרר בי משהו. 

היום כשאני מסתכלת על עצמי, אני חלשה. אני נזקקת להיכנע, אני צריכה עזרה חיצונית של שולט כדי להרזות או לבצע מטלות...

אני כנראה חלשה מדי, שבירה מדי, בלי עמוד שדרה. אז כן, אני חלשה. אני לא ראויה גם נראותית, מי רוצה מלאונת כשיש כל כך הרבה דחלילות כוסיות בים. 

חלשה... חלשה... מגרעות בכל פינה. 

לפעמים קצת נורא להבין מי אתה, איך העבר שלך הביא אותך למי שאתה היום.

זה כואב, מאוד אפילו.  אבל עדיף להיות לבד עם אנשים בודדים מסביב מאשר לטבוע בים הביקורת החיצונית.

אנשים שלא מכירים אותי דקה ומרגישים בנח להשפיל, למחוץ, לחדד שוב שהם מחפשים כוסית....  לחדד שוב, שאת לא מספיק..

---------------------------------------------------------------

העבר הוא חלק מאיתנו, הוא הבסיס, הוא זה שהשאיר צלקות.

אבל העתיד, הוא היכולת שלנו לצמוח מהצלקות, לבנות את מי שנרצה להיות.

**עריכה**

המון אנשים כתבו לי על הפוסט.

רובם הזדהו עם התחושות, עם המורכבות מול חוויות ילדות או היחסים מול ההורים.

שולחת חיבוק ענק ומקדישה לכם את השיר הזה, הוא נוגע בדיוק במקומות האלו

יהיה בסדר ❤

זה על סף המצחיק כמה שזה טבעי עבורי להיות היררכית. זה מעין רצון מושרש. 

יחד עם זאת יש תפיסות שאני לא מבינה, 

איך אני כל כך נהנת מאנאלי אבל כל כך מבויישת ומובכת מהאקט. כשהוא מחדיר אצבע או צעצוע לשם ואני מתחילה להוציא קולות חייתיים...

הרי הסכמת עם עצמך שאת כלבה, שאת גם חפץ אם ירצו, שאת לשימוש ושירות גבר. 

אז למה ההנאה שלך היא מקור לבושה?

דיסוננס שקטונתי מלהסביר

כשביקשת ממני להביא מספר טפסים לשולחנך, דפקתי על הדלת בנימוס והנחתי אותם בעדינות לצד ידיך.

כהרגלי, פניתי לצאת. אף פעם לא הייתי מאלו שמעוניינות להיות במרכז העניינים, במיוחד לא מול שאר חברי הפגישה שנכחו. 

ואז אמרת: "שנייה", אמרת והעמקת בקריאת הטפסים. 

ואני? 

אני המתנתי, ככה...

בהתחלה הסתכלתי על הנוף מהמשרד ואז על השעון. מחוג השניות זז במהרה ואני עדיין עומדת מולך, כמו חפץ שבעקיפין נדרש לשרת אותך במסגרת העבודה.

לא יכלתי שלא לחשוב כמה חבל שאתה נשלט ולא הטעם שלי בכלל...

במציאות אחרת, הזויה וסוטה, זה כנראה היה מבחן.. "הבוס הדומיננטי בודק כמה צייתנית וכנועה העובדת". 

אולי רצון נסתר להחפיץ? להזכיר את המקום שלי מולך? לראות אם אשבר, אם יהיה לי אומץ לבקש ללכת או שאשפיל מבט עד שתגיד אחרת.

למתוח עוד קצת ועוד קצת את הגבול האפור, עד שתהיה בטוח מי מולך... אולי גם טופס NDA... יאמי🥵

נ.ב 

המח מרחף ליותר מדי כיוונים הזויים....זה סימן שאני קוראת יותר מדי נובלי בדסמ. Help 🤦‍♀️🤣

החלטתי להוציא את הזונה שבי היום 

קצת אהבה עצמית וסביבתית לא תזיק

שוקלת ללכת לקנות סט נוסף, מה אומרים? 

תמיד חשבתי שהזיקה לעולם הזה, זו קללה.

היא אולי משפרת פלאים את המין המסיונרי,  אבל היא יוצרת רעב... רעב הזוי,  כזה שמגרד בכל הגוף.

היא יוצרת צורך מטורף... שלא עוזב, שמתגלגל במח ורוצה עוד כמו הסם הכי ממכר שיש. 

כל חשיפה, כל חוויה טובה בתחום הזה גוררת רעב פסיכי לעוד... ניקוטין, הרואין, מה השוני? 

מוצאת את עצמי בתהליך לגילוי עצמי, כשהרעב להרגיש הולך וגובר 

ואני חסרת אונים כנגד הרצון העיוור שלי

חסרת אונים כנגד הרצון הפנימי שפורץ, משתחרר, מחכה רק להזדמנות להתמסר בכניעות בדסמית היררכית מובהקת. 

זו קללה 

אין לי ספק.

למה לפחד 

למה להסתיר 

תהיי מי שאת 

רוצה ללכת עם הקולר הכי יפה שיש 

ללבוש עור ומגפיים ארוכות ומקסימות 

בא לי להיות תחת ההגדרה הנראותית של נשלטת בדסמית.  אני רוצה להיות אני. 

לא עוד הסתרה ופחד מהצד הזה שבי. 

דיי, הגיע הזמן לאהוב 

לאהוב קצת את עצמי 

להוריד את מסכת הנורמות החברתיות... 

זו אני, אני כלבה, אני סאבית, אני ילדה, אני הכל מהכל והכי הכי, אני סוטה. 

וטוב לי וקינקי ונעים לי

הכל יחסי בחיים 

האושר, העצב

שמחה וכאב. 

מזל שהחיים דינאמיים והמים ממשיכים לעבור בנהר ללא עצירה. מה שכאב מוחלף בשמחה ואז שוב בעצב. יש משהו חשוב בזרימה הזו, היא מנקה ולא נותנת לנו להתמקד בפן אחד, למעט אם הוא טרגי ואז הוא נחקק (שם לרוב משתמשים בהדחקה).

עדיין לא הבנתי אם אנחנו נעים כך בצורה מחזורית או כפונקציה של תנודות, מעניין אם היה מחקר על כל כמה זמן אנחנו משנים תחושה והאם בכלל זה עיקבי. 

מזל שהחיים דינמיים, מזל שהכל חולף, גם החיים אגב, חולפים עד שמגיעים לסופם. הכל זמני ומשתנה, כעונות השנה. 

נשים קטנות שסובלות למרות גברית... כמה חסר אונים, כמה כנוע.

נשים קטנות שסובלות תחת מרות נשים אחרות.

יש משהו כל כך טהור בלספוג אנרגיה בחוסר אונים. יכולת הספיגה של מה שהשולטים מצפים, למרות הכאב... מטמטמת אותי. 

ראיתי כל כך הרבה סרטונים שמערבים חוסר אונים קיצוני וכל פעם נרטבת מחדש. 

למה

למה אני כל כך רטובה כשאני רואה אישה קשורה כשמתעללים לה בכוס או בחזה עם כל אביזר אפשרי... למה זה מחרמן אותי לראות מישהי שסובלת פאקינג סירפדים ומחטים... 

יכולת ההבנה גדולה ממני אבל נעים לי 

כל כך נעים לי במקום הכנוע והפאסיבי שאני שייכת אליו, עד כדי רצון להישאר בו ולא לאפשר לי לחשוב על דברים שגדולים ממסגרת התפקיד, שהמח הקטן שלא בנוי לחשיבה, לא יתעייף... 

גרררר בוקר רטוב לכולם

מבט מושפל אל מול גברים, זו כבר שגרה. 

נכנסת מנומסת, משרתת. כנראה בגלל זה קיבלו אותי למשרה. 

בניגוד לכאלו שמעמידים פני נחמדים, משהו בזה עמוק בפנים. 

הרי גברים הם נעלים, כך חינכו אותנו משחר ההיסטוריה. 

המין החזק שידאג לפרנסה, המין החזק שמנהל כל פגישה. המין החזק שבדרך כלל יהיה בעמדות מפתח. 

אז מה הפלא, מה הפלא שאני כאישה רוצה לשרת אותם. רוצה להרוות את הצמאון בכניעה. רוצה להיכנס לסאב ספייס המטורף שברגע הכריעה, כשהוא לוקח את המושכות ולא מחזיר בחזרה.

כשהנפש שלי פוגשת את אחד גלגולי העבר, ככה הכי טוב לי, ככה הכי מוכר.