|
|
|
אני: חרדה כלכלית מזעזעת 24/7, מתקמצנת על לקנות עגבניות שרי בסופר או תחתונים חדשים
גם אני: קונה מנוי לכלוב
🥳
תכננתי לכתוב פוסט של "אם מישהו רוצה להיות חמוד ולקנות לי כי אני מתוקה ואוהבת להעלות תמונות ואין לי כסף אז פליזוש", אבל אני פשוט לא מסוגלת. זה מרגיש לי כל כך מתבכיין
אז.... כן.
אגב
שמחה לעדכן שהבעיה מהפוסט הקודם נפתרה, לכל הדואגים והדואגות
ערב קסום ומלא ציצים לכולםן
אני חושבת שכבר חודשיים בערך לא זויינתי בתחת
היא בין הדברים הטובים שיש.
לאונן על מישהו שלא פגשת, והרעיון של מה שהוא יכול להיות עושה לך שלולית בתחתונים.
באוננות פוטנציאל, בפנטזיה, הכל הולך חלק. תמיד הכי מתאים, הכי מדויק. כלום עוד לא התקלקל. ההתחלה מלאה בהבטחות מנצנצות ואת רק מדמיינת מה אם, ואיך, ומתי וכמה. בדמיון הריח שלו הוא הכי טוב והקולות הם הכי מרטיבים והמגע הכי מחשמל. שום דבר לא מעייף, לא מסובך. לא מריר.
התחלות הן נפלאות. הכל מתוק והכל אידיאלי
שקצת חבל שהן נגמרות כל כך מהר.
אבל אלה החיים. יש גם אמצע,
ואז עוד אמצע,
ועוד אמצע,
וסוף.
לפחות תמיד אפשר יהיה למצוא נחמה באוננות פוטנציאל.
(הלוואי ולא הייתי מרגישה שפוטנציאל זה כל שיש לי להציע)
מזמן לא שלחתי סתם ניודז
אולי אני חוזרת אחורה
לא יודעת.
רעבה וצריכה להתפרק
אני כבר לא יודעת מה להרגיש
אף פעם לא הייתי משהו מיוחד
מזל שאני אוהבת למצוץ
"בואנה את באמת דפוקה, הא?"
אני לא רואה סיבהלקום בשביל מה
חייב לצאת
חייב לשפר את מידותיי
חייב לשכב עם כל דבר שזז
יותר מהר
יותר מהר ממני
אז תפס אותי איזה וירוס
ומעבר לבאסה הכללית של להיות חולה, זה גרם לי לפספס שיעור בלט לראשונה מאז שחזרתי. אז כל מה שנשאר לי לעשות היה פשוט לשים את נעלי הפוינט הישנות שלי ולהתגעגע לימים שבהם הייתי טובה יותר
(ובאותה נשימה, גם ממש לא).
הפסקתי לרקוד לפני משהו כמו 12 שנים. לא באמת האמנתי שאחזור, לכן מסרתי/זרקתי את רוב הציוד שלי. אבל על נעלי הפוינט לא יכולתי לוותר. הן יפות מדי, והן שלי, והעברתי כל כך הרבה שעות בלהיות בתוכן ובלעבוד על לרכך אותן.
הלוואי שאתאמן הרבה ואצליח לחזור לרמה שהייתי בה פעם. או לפחות קרוב לזה. או יותר טוב מזה. לא יודעת
העיקר, לרקוד. לא לוותר גם אם קשה וגם אם הגוף תפוס והברכיים כואבות
ולזכור שהפעם אני עושה את זה בשבילי. מתוך בחירה, ורצון, ואהבה לעצמי. ולא מתוך צורך להוכיח משהו לאנשים אחרים או לאלון המורה המרושע.
זה קשה, אבל זה גם מרפא וחשוב כל כך
אה ו, בדקתי,
אני עדיין יכולה לעלות על פוינט.
:)
מזל שלפחות הגמישות נשארה 😇
וכנראה לא אחדש.
אז הנה ממתק מפעם
אני רוצה לקחת גרזן ולרסק את כל החלקים המרגישים שבי. אני רוצה לקפוץ לתוך הנהר ולאבד הכרה ולתת לו לסחוף אותי למקום אחר. לג'ונגלים ירוקים שמלאים בחיים ובמוות. כל כך הרבה חיים ומוות. ניסיונות ההחייאה מתישים והריאות מלאות מים. אני רוצה להיות אחת עם העצים, עם האצות השמנוניות שבתחתית הנהר. להרים מבט לכוכבים ולא לחשוב על כמה שהלילה הוא מותו של היום, ושאיתו הוא מביא בכל רגע מיליוני מיתות קטנות. האדמה שמתחתיי צועקת דם ואני צועקת הצילו אל הירח אבל הוא לא שם. אף אחד לא יבוא להציל אותך. אף אחד לא יבוא להציל אותך. בחיים האמיתיים את לא סינדרלה ולא טינקרבל.
בקרקעית הנהר הצלופחים מחפשים טרף. הפטריות מאיימות לכסות גם אותי. אפילו במקום הכי רחוק בעולם לא פגשתי את עצמי.
אם הייתי קצף הגלים, לא הייתי צריכה לפגוש כלום.
אתמול חידשתי את הצבע בשיער
הלילה היה את הירח המלא אחרון לשנה. פעם היה לי מנהג, לכתוב בכל ירח מלא. בתקופות טובות הייתי כותבת גם בכל ירח חדש
(עכשיו לא כותבת כמעט בכלל)
בכל מקרה, ככל שעובר הזמן ואני נחשפת לעוד אנשים מהסצנה, אני מתחילה להבין כמה רעל פוטנציאלי יש פה. ואת זה שיש אנשים שחייבים לתפוס מהם מרחק.
זה רק מדגיש לי עוד יותר כמה בת מזל אני, ואיזה כיף לי שהאנשים שאני בקשר איתם מפה הם כאלה נפלאים. מסתבר שזה לא מובן מאליו.
ולאחד מהנפלאים האלה הייתה יום הולדת השבוע, וזו הזדמנות להגיד לך תודה ♡
על הדרך שאנחנו הולכים בה ועל החברות שנרקמה, וגם על כל העזרה- גם באופן כללי וגם ספציפית לתחילת המלחמה (גם לטירס!)
הקשירות מלמדות אותי המון. הרבה יותר ממה שחשבתי שאלמד. ואני שמחה שאני בידיים טובות ♡
הנה תמונה מהשיעור הראשון, אי שם לפני כמעט שנה-
ומהפעם האחרונה (שהייתה לפני ממש יותר מדי זמן)
אז מזל טוב, לחיי עוד המון חוויות נפלאות,
ו... מתי שוב? 🙃
אחד הסשנים המטורפים והעוצמתיים שהיו לי
תודה 💜
