אני לא יודעת למה אני עושה את זה ולמה אני מרגישה כל כך חייבת.
אז רק רציתי שתדע:
עזבתי אותך אחרי ששוחחתי עם אנשים עליך, אחרי שווידאתי שהתחושות שהיו לי לאורך כל הקשר נכונות. אני שמחה שהיה לי האומץ לדבר כי קיבלתי אישור סופי מאותם אנשים שאני בסדר וזה עשה לי כזאת תחושת הקלה. הקלה בגלל שלאורך כל הקשר גרמת לי להרגיש כזאת לוזרית, כאילו כל מה שעשיתי, עושה ואעשה לעולם לא יהפוך אותי לערכית בעיניך ובעיני אף אחד.
שמעתי שאתה טוען שרציתי לחזור אליך.
לא יקירי. לא איבדתי אצלך שום דבר. מהרגע שעזבתי אותך עטפו אותי אנשים חמים ואוהבים שהעניקו לי תמיכה והיו איתי בתקופה המאוד מבולבלת שלאחר הפרידה. מבולבלת כי גם לאחר הפרידה חששתי ש"הפסדתי" את הקשר שלנו, הרגשתי אשמה בחוסר ההצלחה של הקשר, אשמה על כך שאולי הייתי צריכה להיות פחות אני ויותר מה שרצית שאהיה - ואז אולי זה היה "עובד". מדהים איך עדיין הייתי תחת שליטתך גם אחרי.
באמת שרציתי לסיים את זה יפה אבל אם אחת הבנות שלך לא היתה פותחת את הפה - כל זה לא היה קורה. סביר להניח שהייתי ממשיכה לשתוק. בצורה הזויה כזו או אחרת אני מודה לה על שפתחה את הפה, על שהיה לה אומץ לעזוב אותך כל שבוע בגלל שהיא הריחה את הסירחון שנדף ממך.
כששאלתי אותך אם היית לוקח אותי חזרה, זה היה כדי לשמוע את ה"כן" שלך ("בטח שהייתי לוקח. את כוסית ויש לך אחלה פטמות" - זוכר????) ולדעת עמוק בפנים שניצחתי כי אני בחיים לא הייתי חוזרת אליך, כי אני כבר לא במקום החלש הזה. זו היתה בדיקת שפיות בשבילי והיא הוכתרה כמוצלחת מאוד מבחינתי.
אתה תמיד מנסה להציג את הטעויות והפאשלות שלך כאילו הם היו מתוכננים, תחת בקרה ופיקוח שלך. שנינו יודעים שלא "הועזבתי" והחלטת העזיבה שלי לא היתה תלויה בהסכמתך.
אני מציעה לך להתעורר מהחלום, או שמא עליי לומר מה"סרט".
לא כל אישה מאוהבת בך, ולא כל גבר מקנא בך כפי שאתה מספר.
כן, אני מרגישה פגועה. לא בגלל ש"הועזבתי" אלא בגלל שפגעת בי חתיכת מפגר.
הזקת לי נפשית ופיזית לאורך הקשר שלנו.
אבל זה בסדר, למדתי הרבה דברים מאז.
למדתי שאני יותר ממה שחשבתי שאני
למדתי שיש בי כוחות שאני לא מעזה להשתמש בהם לרעה, אבל הם עדיין שם, בתוכי
למדתי שאני חייבת להקשיב לעצמי ולסמוך על עצמי
למדתי שאנשים כמוך לא מגיעים רחוק
למדתי להעריך את האמת.
לפני 18 שנים. 9 באוגוסט 2006 בשעה 6:48