משהו חדש-ישן

יש קטע כזה בטבע שבע"ח וחרקים שונים מתחזים אחד לשני כדי לבלבל טורפים, צבעים בוהקים אמורים להתריע לנו על יצור חי רעיל ולהזהיר אותנו לשמור ממנו מרחק.

אני חושבת שאימצתי את זה בשלב מסויים בחיים שלי, קיוויתי שאצליח להפחיד "טורפים" ולהרחיק את מי שלא מבין את הצבעים שלי\ אמיץ מספיק להיות מורעל..

זה מצחיק אותי לפעמים, כי אני מאוד עדינה אם מכירים אותי, ועדיין אני מסוגלת לגרום לאנשים להרגיש מאויימים מדי להיכנס איתי לאותה המעלית.

להרגיש באמת בטוחה, 

לרצות לתת את עצמך,

להיות משוחררת, 

למצוא את עצמך בלאבד,

להניח בצד מוסכמות,

להרגע מחרדה,

לאפשר לעצמך לעוף,

לעשות דברים חדשים,

לחיות את הרגע,

ללמוד מטעויות,

לבקש סליחה,  

לקבל הזדמנות שניה.

וזו רשימה שיכולה רק לגדול.

🦊

Still looking for myself out there 

מה קורה כששמים שתי חנוניות בדסמיות יחד לשתות? שיחות פילוסופיה שכנראה ייבשו לכם את המוח. 🤭

דיבור קשה לי.

שלא תטעו, אני יכולה לדבר על שטויות בלי סוף, אבל להגיד מה אני רוצה- שם המחסום המוזר.

אני לא יודעת איך אפשר להיות עם ראש מלוכלך כל כך ועם קושי גדול כל כך לבטא את זה במילים, במיוחד בהתחשב בזה שיוצאים ממני צלילים כמו נהמות, גניחות ויללות כבר בלי מחשבה היום.

אז להתחנן? אני לא יודעת למצוא את המילים הנכונות. אפילו בכתב.

אני חושבת שזה הדבר היחיד שלא פענחתי עדיין באמת, המוח שלי פשוט ריק כשזה מגיע ללהתחנן. 😵‍💫

אז קבעתי עם חברה היום..

מתעכבת לי בעבודה כאילו אני לא ממהרת, מסדרת קצת את הבית, כמעט נרדמת ואז נזכרת!

יוצאת מהבית מבולבלת, ממהרת להוציא כסף ולהספיק את הקו. אבל משהו מוזר, לא מסתדר לי המסלול של האוטובוס..

עליתי על הקו לכיוון ההפוך 🫠 

מתקנת, מבינה שהמשכתי את הנסיעה למקום שאין לי בו קו לעוד 49 דקות. מתחילה ללכת לתחנה קרובה אחרת.

אני בדרך כבר שעתיים ועוד לא שתיתי אלכוהול הערב, לא רוצה לדעת מה יקרה אחרי.😅

לא פשוטה, אין לי מושג איך אני עוברת אותה וחוזרת לשפיות (חלקית), כי כן איבדתי אותה קצת לפרקים פה ושם.

לפעמים אני מרגישה שהחיים שלי לא זזים ולפעמים אני מרגישה שבשבוע אני עוברת תקופת חיים שלמה.

קרו יותר מדי דברים שהכניסו לי הרבה מטענים לגוף, כמו חשמל סטטי שרק רוצה להתפרק החוצה.

לפחות עד אז... חמישי שמח 😊

אם יש משהו שהוא באמת ניפץ בי זה את האגו.

זה לא היה מתוכנן בשום צורה, אפילו להיפך, ועדיין התנפץ לו.

ומצאתי את עצמי זוחלת מנטאלית על 4, מתחננת, מתנצלת, עירומה ממסיכות, עירומה מהאגו שלי מול עצמי ובעיקר מולו.

מה שנשאר זה הדחף להתמסר לגמרי, לא משנה מה תהיה התוצאה, כי עם כל השטויות שלי, הוא לעולם לא באמת יפגע בי. סוריאליסטי. זה אפילו לא היה סשן, או שבסוף יצא שכן? 😐 כמעט.

התוצאה הסופית היא שנפלו לי המגננות והבנתי גם כמה מזל יש לי שזה לא לשווא, ושזה מול האדם הנכון לי.

🦊

כשיש מועקה שיושבת בחזה, זה מרגיש כמו מחנק בגרון.

הייתי מעדיפה שתחנוק אותי בכל דרך אחרת מאשר להרגיש מחנק מהסוג הזה. 

ובכל פעם שאני צריכה להתמודד עם אכזבה, עצב, כעס או תסכול זה מרגיש הרבה יותר מתיש מאשר לספוג כאב פיזי ואין לדברים האלה מילת ביטחון.

מה שבטוח, גם לתחושה הזו יהיה סוף.. רק מחכה לפרוק אותה ממני כבר. 🫠

שלא מסוגלים לישון עם טיפת אור ורעש.. ויש את האנשים שכמוני, צריכים את הרעש שבחוץ כדי להשתיק את הרעשים שבפנים.

אני שונאת לצאת מאזורי הנוחות שלי, 

לרוב אעדיף שלא ישימו לב אלי.

אין לי בד"כ חשקים מסויימים.

יש לי המון מחסומים מוזרים.

ועדיין מול האנשים הנכונים הכל בסוף מתמוסס.. 

מי רצה שזה יתמוסס מלכתחילה? ומי שואל אותי?! זו לא תוכנית כבקשתי.😶

איכשהו לימדת אותי לשבור את האגו המיותר שלי במצבים מסויימים.

אולי גם קצת להתרפס..

זו תחושה מוזרה ומרתיעה, זה כמו להוריד מגן מהגוף באמצע קרב, אבל יש בזה משהו משחרר..

ואני לא אוהבת שאני נהנית מהתחושה הזו, כי לא הייתי מעזה להוריד את המגן הזה בכוונה.

אולי זה שיעור אחרון, אולי לא.