PATISH פטיש

חזרתי הבוקר מאיטליה
קשה לחזור, הידיד הציוני שלי חולה עלינו וחושב שאנחנו נזר הבריאה, שהסטרייט-פורווארדנס שלנו היא מתת אל. זה רק נשמע קיוט מהצד, האמת לאמיתה היא שההתנהגות שלנו מביאה אותנו להסתיר את הזהות שלנו באיטליה באמצע שנת 2024 המתקדמת, וההתנהגות שלנו מביאה אותו לספר לי שקולגה שלו מהעבודה בבנק לא סובל אותנו בגלל שהוא היה בגואה והתנהגנו שם כמו שאנחנו יודעים להראות איך מתנהגים בחו"ל. אבל היום, אחרי שבועיים שהייתי ברחבי איטליה, רבע עברית לא שמעתי, חוץ מעובד בחנות בטרמיני שזיהה ואמר "שלום" וברח לחנות.
אז אתמול בלילה כדי לוודא עם הידיד הציוני שלא ימות עלינו, עברנו ביחד על רשימת כל היהודים שתורמים מאוד לשמירת המוניטין של פגע רע: הארווי ווינשטיין, אפשטיין, משפחת סאקלר, נוכל הטינדר. מה שיפה אצלו, זה שעל כל אחד מהם היה לו מה להגיד והוא סנגר עליהם באמוק. 
אוהבים אותנו - אנחנו לא בדיוק מבינים על מה, לא סובלים אותנו - אנחנו לא בדיוק מבינים על מה. ישראליות מודרנית
הערב הזה הוא תזכורת ללמה אנחנו בכלל

אני פה כבר שבוע וחצי, בדיוק חוזרת מג'נובה לרומא עם הידיד האסלי מרומא. הלכתי פה ברכבת בלי נעליים וגרביים ומסתבר שכשלא הייתי בקרון שני עובדי רכבת איטלקים פתחו בשיחה של חמש דקות על הברבריות שבללכת יחפים ברכבת ושהרצפה מטונפת. הידיד האיטלקי סיפר לי שלרלרו עלי האיטלקים, שאלתי אם לפחות הם היו חתיכים/דאדיז, לא ידע לתת את האינפורמציה המדויקת, רק אמר שגם עשיתי להם את היום אבל גם הגעתי מהג'ונגל ואמרתי שזה דיי קרוב, ושלא יתמם לי כי האיטלקים גם לא נחשבים לצאצאי מלכת אנגליה. אחר כך הוא זרק רעיון שאפתח אונלי פאנס של כפות רגליים ציוניות למהדרין.

מצות עושות קקי קשה
אבל אני אהיה באזור בעולם בו החמץ שופע כמו נהר,
כן, כמו נהר, לא טעיתי

כמה דקות טובות לקחו לי עכשיו על הקלדת הכותרת ואין מי שתעריך ותתפעל חוץ מעצמי (כל הכבוד! מי ילדה גדולה?).
ואפרופו אם אין אני לי מי לי, אני רוצה לחזור לטוס לבד וכבר שכחתי בשנתיים ו(כמעט)חצי האחרונות איך עושים את זה.
מלעשות קוויקי לאירופה ולחזור אחרי יום וחצי, עכשיו המצב הוא שבכל מקום צריך לעשות חשבון עם מחשבון האנטישמיות, איפה היא בשחקים ואיפה בסדר, ואיפה זה אזור מלחמה או מלחמה גבולי. רציתי מולדובה-טרנסניסטריה-אודסה, אבל אני צריכה להכיר שומר ראש חדש פראייר שיגן עלי כמו בטיולים שעשיתי בסגנון.
יש לי הזדמנות בעתיד הרחוק, כלומר בעוד 3 חודשים של חודשי ארץ-ישראל הארוכים, למשהו מרענן. מצאתי מלגה שתקח אותי לDMZ, על אמת. אז אולי אזכה להגיע לקוריאה שוב, וכשאני אומרת אזכה אז כרגע אני צריכה לחשוב אם לענות כן או כן (או לא כמו עלובה, אין אמצע וגם אין צד אחר). והפעם אנסה לקחת FERRY לBaengnyeong-myeon ששוכן באותו קו אורך עם צ. קוריאה, ונמצא כמה קילומטרים ממנה.

תמונה מלפני שנה וחצי שנתקלתי בה הרגע משיטוט בגלריה בסמארטפון הטיפש שלי. איזה רקע, איזה. לא עבר שמינית crop.
יש לי חצי ניחוש למי שלחתי את זה
הייתי חמודה ואדיבה, עכשיו כבר לא
חבל

סתאאאאם, עבדתי עליכם. ראיתי שזה טרנד לכתוב JPG ולא לעשות עם זה כלום, אז הנה הJPG שלי. 
אין לי ביקורת חלילה, דווקא אני אוהבת קליקבייט כמו ששרה נתניהו אוהבת שמפניות.
את האספרגוס ועלי השום השרוף ליקטתי, חתיכים לא? 
לא???

או לא זה ולא זה?

שבוע אחרון לסמסטר א' של כיתה א' באוניברסיטה,
צריכה לגרד כוחות אחרונים למערכה הזו - שלאחריה מבחנים. 
וזה מאתגר במיוחד לגרד אותם מכיוון שזה לא התואר הראשון-הראשון שלי.

בתור אדונית לעצמי - אני צריכה להפגין שליטה עצמית ולהרכין ראש לכמה שבועות עד לסיום מועדי א' כמו נשלטת טובה (אני הנשלטת) ולקבל את הבולבול הגדול הזה שיצרתי לעצמי בהבנה, כדי שאמא תהיה גאה. 

נ.ב. (אמא זו גם אני) 

כפי שאתם רואים - אני לא יודעת איך לומר לכם את זה בעדינות,
אז אין צורך בלאחל יום האישה שמח.
אתם הרי חסרי מודעות 364 ימים רצופים בשנה, יום אחד לא יהפוך אתכם לפמיניסטים-מחמד. 
אבל בכל זאת, הברכה העקומה שלכם דווקא חמודה (בדרכה העקומה).

וואלה, הנה השימוש היחיד הנחמד במנוי. 

ולשאלתך ולתשובתך - זו סבתא מסעודה שהתחפשה לפטמה שלי.