בגדול, אני חושבת שכיסינו את רוב המקומות האסטרטגיים באוניברסיטה: האמפיתיאטרון של בצלאל, מאחורי המדפים של הספריה למשפטים, מעל אחד הגגות של "רוח", ומאחורי הפסנתר באולם 300. מקרה אחד גרם לנו להרחיב את התחביב לשאר ירושלים.
טיילנו בעיר העתיקה והגענו לכנסית הגואל. רצינו לעלות למגדל הפעמונים ואלכול את הסדוויצ'ים של הפיקניק שלנו שם. אבל השעה היתה חמישה לשתים-עשרה, והאיש בכניסה אמר שהוא יוצא להפסקה של שעה ולא נוכל לעלות. אלא אם כן לא אכפת לנו לעלות ושהוא ינעל, ויחזור שוב באחת. לא היה לנו אכפת.
רצתי לפניו במדרגות ונדנדתי את הישבן שלי, לא מניחה לו לתפוס אותו. בדיוק כשהגעתי חסרת-נשימה למעלה הפעמונים החלו לצלצל, קול-אדירים של מתכת במכת ואנחנו עמדנו ממש מתחתיהם. התבוננו יחד על העיר מלמעלה, מתמכרים לצלילי הפעמונים שהקיפו אותנו מכל עבר, מבפנים ומבחוץ ומכל המגדלים של העיר העתיקה. נזכרתי בשיר "בוקר של זהב", ואיך תמיד רציתי להרגיש ככה:
"לו ניתן לפרוש כנף,
לפרוש כנף, לעוף עם היונים
אל צריחי הכנסיות לצלצל בפעמונים"...
נצמדתי אל קיר-האבן של המגדל והתכופפתי מעט למטה, לראות את העיר ואת האנשים העוברים. הוא נצמד אלי מאחור, השעין את כפות ידי על הקיר ונשען עליהן בידיו, כך שלא יכולתי לזוז. הרגשתי את הזין שלו מתקשה כשהוא התחכך בי, ולחש - "יש לנו שעה. בואי נוותר עכשיו על הסנדוויצ'ים." ויתרתי.
זה היה הרפתקני וזה היה כיפי. השילוב של זיון במקום ציבורי ואפילו קדוש גרם לנו להרגיש מאוד קינקיים. התחרמנו מהעובדה ששומר המגדל עשוי לעלות בכל רגע, והתפוצצנו מצחוק כשראינו את כתם השפיך שלו על הרצפה וחיפשנו משהו לנגב אותו בעזרתו.
אבל האמת הפחות-מסופרת על זיונים במקומות ציבוריים היא שזה לפעמים ממש קר ולא נוח, ביחוד בחורף, במרומי מגדל חשוף, בירושלים, על האבן. וכשעושים את זה בדשא - זה משאיר כתמים על הבגדים, ירוקים, ולפעמים גם בוץ. כיוון שהוא היה אחד החברים הראשונים שלי, וכיוון שכהיום כן אז אני קוראת נאמנה של מגזיני-נשים, ידעתי להעריך את הגיוון הרב (!) בחיי-המין שלנו. אני מודה שבשלב מסוים קצת התעייפתי, ויותר מכל רציתי שיעשה לי קצת נעים ונלך לישון, בלי הרפתקאות ופרפראות. ובכל מקרה זה גרם לי להעריך את המיטה מאוד.
לפני 18 שנים. 31 בינואר 2006 בשעה 11:26
