אתנחתא

זה היה ממש מזמן, אבל מה - אני זוכרת את זה טוב.

בכיתה ו' (כן, אז) היינו חברים איזה חודשיים (חברים אז זאת אומרת, רקדנו יחד סלואו במסיבות, ובני הכיתה האחרים לא צחקו עלינו). הוא נפרד ממני בצורה מאוד נמושתית ביום הראשון של החופש הגדול: הוא שלח מישהו שאפילו לא היה החבר הכי טוב שלו לומר לי שהוא רוצה להיפרד. אני דרשתי שהוא יבוא ויאמר לי בעצמו. השליח שאל בפליאה, "מה, את לא מאמינה לי?" ואני אמרתי: "כן, אבל הוא היה החבר שלי, שיבוא ויגיד לי בעצמו."
(מעניין שהכוח הזה היה בי אז אבל נעלם לכל-כך הרבה שנים, שכשמצאתי אותו שוב טעיתי לחשוב שיצרתי אותו יש-מאין.)

שנה אחר-כך אנחנו כבר לא לומדים באותה הכיתה. אני בחדר העיון של הספריה הציבורית עם כמה חברות, עושות שיעורי-בית. אנחנו צריכות לצלם משהו, אבל חסרות לנו עשר אגורות למכונת הצילום, ואני ניגשת לשולחן אחר בו יושבת קבוצה של ילדים אחרים מהשכבה, וגם הוא, ומבקשת מחברה עשר אגורות. אין לה.
"לי יש," הוא אומר ומחייך אלי, ופותח את הארנק שלו לתת לי. אני מושיטה יד, והוא שומט את המטבע על הרצפה, ודוחף אותו ברגלו מתחת לשולחן.
"הנה," הוא אומר. "קחי." הוא מעיף מבט גאה ומגחך לעבר חבריו שיושבים איתו.
"קחי מהרצפה," הוא חוזר, "מה את מתביישת."
אני עומדת מולו, רגע משתאה ורגע כועסת, ומרגישה את הקרביים שלי והחזה מתמלאים בשנאה תהומית, ובזלזול כה רב עד שאני חשה בחילה. אני בת שתים-עשרה.

בלי לומר מילה אני הולכת משם. בלי לומר לו, "אידיוט", בלי להשפיל אותו מילולית מול חבריו, בלי לנסות לברר למה זכיתי ליחס כזה ממישהו שפעם חיבבתי, בלי לשאול למה הוא עושה את ההצגה הזו עלי. כשאני מסתובבת ללכת, הוא קורא לי פתאום, "תחזרי, לא התכוונתי. הנה, בואי קחי עשר אגורות", ובקול שלו יש סוג של בהלה.

אני חוזרת לשולחן שלי ושל חברותי ומספרת להן מה קרה. מאוחר יותר הספרנית מראה לנו איך להקטין את הדפים ולהכניס שני עמודים בצילום אחד.