|
|
|
כשאת כותבת לי וכשאני דרוך למילים שלך אני מרגיש את הרעד ואת הציפייה.
את קולך שמעתי פעמים בודדות ומעולם לא פגשתי אותך אבל כשאת כותבת לי אני נפתח.
הנפש מזדקרת והפרפרים מעופפים. את גורמת לגוף שלי להגיב ולהתרגשות שלי לעלות.
מרגיש אותך קרובה למרות שלא ראיתי אותך מעולם ולא הרחתי ולמרות שאת רחוקה. אני מרגיש שאני מתערטל נפגשים ופיזית מולך.
לפני שנים רבות כשהייתי חייל בקורס בבסיס בדרום הייתי מאוהב.
היא היתה יפה וחכמה ומושכת בעיני אבל אני הייתי ילדון מוכשר במדים. היא היתה מהסגל ואני הייתי חייל. אבל הקשר ביננו התהדק לאט והיה לי די ברור שהיא מעוניינת כמוני. ערב אחד הזמנתי אותה לגג לראות את השקיעה.ישבנו על הגג של המבנה וצפינו בשקיעה וגם דיברנו והשמש שקעה לאיטה עד שנעשה חשוך. אחרי זמן קצר התחיל ירח מלא לעלות במזרח והיה כל כך יפה ואדום וגדול. שנינו ישבנו די קרובים על הגג. מה שהעסיק את ראשי באותם רגעים היה בעיקר איך ללצלוח את המרחק הפיזי שהיה ביננו (בטח כמה ס"מ) ולגעת בה. זה לא היה פשוט והחלטתי להחזיק את היד שלה. היוזמה שלי היתה די טובה אבל אחרי שתיים שלוש דקות של החזקת יד זה הופך להיות סתמי. אז החלטתי להעיז יותר ולחבק אותה. לא חיבוק מאוד קוב אבל בכל זאת היד שלי היתה על הכתף שלה. ושוב אחרי כמה דקות התחושה שהתגנבה היתה שזה לא הולך. החלטתי להעיז שוב אבל אמרתי לעצמי שזו הפעם האחרונה ולנשק אותה. התכופפתי אליה מעט וחיפשתי בשפתי את שפתיה. הן היו יבשות ודי קרות ואני נשקתי אותן בכל זאת. הירח עדי. ולאט לאט היא התרצתה והתחילה לנשק גם. פעם ראשונה שהתחיל דו שיח פיזי ביננו. היום ההוא על הגג התחיל את הזוגיות שלנו
עברו מאז הרבה שנים ויחסים ביננו נמשכו רק שלושה חודשים ונגמרו בכאב גדול. המת היא שאני אפילו לא זוכר את שמה. אבל הארוע ההוא היה משמעותי כמו גם הנערה. הסיבה שהוא היה משמעותי היא לא אותה אישה ששברה בסופו של דבר את ליבי אלא ההעזה והאומץ שהיה לי לחבק ולשק בפעם הראשונה בחיים שלי.
וזה מוביל אותי לנושא של הפוסט. מה הופך אירועים או אנשים שאנחנו פוגשים בחיים למשמעותיים. קל להגיד כימיה בין אנשים אבל אני חושב שהתפיסה של מפגש עם אדם אחר כמשמעותית תלוייה במידה רבה בי עצמי. אם אני מוכן לאפשרות שמישהו או מישהי יהיו משמעותיים עבורי או שאני פוסל או מרדד את המשמעות. זה קשה להפתח לחווייה משמעותית. אני יודע שברוב המקרים אני נוטה להמעיט בערך מפגשים וחוויות.
אבל הייתי רוצה שכל אחת איתה אני נפגש תראה את המפגש איתי כמשמעותי.
כשאני מתאכזב אני חושב לעצמי - מממ, היא לא יודעת מה היא הפסידה. חבל.
כשאנשים רואים את המפגשים שלהם כמשמעותיים הם חיים חיים יותר משמעותיים וגם מתרגשים יותר. מצד שני הם גם סובלים יותר.
המדיטציה וה - להשאר לבד, מלמדים שהכל עובר. המחשבות חולפות בשמי התודעה שלי כמו עננים שנכנסים, חולפים ויוצאים ואין בהם חשיבות. כלומר, גם העצב הגדול וגם השמחה או הכאב מצייתים לחוקי התודעה ופשוט יחלפו כשם שבאו. ואני, לפעמים מתנחם בחוסר המשמעות ופעמים אחרות מבכה אותה.
בעיקר הייתי רוצה להיות משמעותי לאנשים.
כל כך הרבה תאוריות עוברות בראש וכל כך הרבה הסברים אבל האמת הפשוטה היא שדחייה ממש מבאסת.
אנחנו מתרחקים ואני לא מבין למה. אולי אפילו מעולם לא הגענו לקרבה שחלמתי עליה.
יש בי שני קולות שמטרטרים בראש כמעט בלי הפסק. האחד הוא הקול הרציונלי ששואל, לא מבין.
הקול הזה שמנסה לחשוב מה קרה ומה לא היה בסדר.
השני הוא הקול הרגשי שפשוט רוצה להתכרבל מול הדלת שלך עד שתפתחי או לרבוץ לרגלייך.
רוצה לזרום אלייך, לחכות עד שתפתחי.
אני נמצא באתר כבר די הרבה זמן אבל מעולם לא כתבתי פוסט או בלוג. עד עכשיו.
מתעורר בחמש בבוקר וחושב עלייך. השמים שחורים והשקט כל כך שקט. השעה הכי חשוכה ביממה. הכי חשוך לפני עלות השחר. חושב עלייך ומהתהפך במיטה ולא יכול להרדם שוב. מרגיש שנפתח בי משהו שכל הזמן רוצה לצאת ולצעוק.
תמיד היו בי חששות או איזה פחד לשתף ולפתוח והיום זה משתנה. שני אנשים קטנים יושבים לי על הכתף, האחד מלאך והשני שטן? אני לא ממש רואה אותם ככה בדימויים האלה. אולי אלה שרידים של איקונים נוצריים היסטוריים, אצלי הם מגיעים בשני קולות. קול אחד זהיר שאומר כל הזמן לסגור. לא לפתוח לא להתלהב ובעיקר לא לאבד שליטה לגמרי. קול שני יותר מעיז שכמהה להתמסרות טוטלית. לרוב או תמיד הקול הזהיר מנצח.
עד עכשיו כשאני שוכב ומתרגש ורוקם את המילים לפוסט הזה הראשון ולא חושב יותר מידי.
תודה
