פורום
חדש במגזין
"אז לגלח?" היא שאלה. "ברור", עניתי. הכרנו ברחבי המרשתת. אתר של שובבים. היא הייתה בת 18 ועם הרבה "דאדי אישיוז". בדיוק הטייפ שלי. לא רצתה לחכות ליום החופש שלי. "למה אתה עובד בשעות האלה?" ככה זה בתעופה, 24/7, ולאף אחד לא אכפת שקב"ה לא מרוצה, העיקר שהמטוסים יעופו. היא כל-כך התלהבה שיש מישהו שחולק איתה את השיגעון. האמת שגם אני רעדתי מהתרגשות...
הגוף מלא בתחושות של קור וחום, ואתה חסר אונים מולי ומול היוצרות שלי שהתהפכו בצורה הזו. אתה מת לעצור אותי אבל מאוחר מדי; ומשהו בלב החשוף שלך שמח שמאוחר מדי - יש משהו מרגיע בלהיות זה שנגזר עליו גורלו, שהרי המצב נתון. רק ככה אתה יכול לאפשר לעצמך להיות פגיע באמת. והנה, זו הפעם הראשונה שאני יכולה לרתק אותך פיזית ואתה משתכר ונסחף לתוך הקסם האפל וההרסני שלי - כי אולי גם אתה שרוט כמוני...
"אני רוצה לדבר עם עבד מספר שתיים-עשרה", הורתה לפתע המלכה לעבד מספר שלוש, וזה, מבין במהרה את הכוונה, משך את איברו מפי ופנה להתרחק. ״אתה תאונן לידו וכשאומר לך תגמור לו על הפנים, זה ברור?״ עבד מספר שלוש הנהן בהבנה. ידעתי כמה טוב זה מרגיש לקבל הוראות ישירות. ״עבד מספר שתיים-עשרה" פנתה אלי, ״אני מעוניינת בשיפחה חדשה, ואני רוצה שזו תהיה אשתך"...
בְּכָל רֶגַע שֶׁאֲנִי נוֹגֵעַ בָּךְ,
אֲנִי שׁוֹבֵר אֶת מַה שֶׁהָיָה,
וּמְקַבֵּל אוֹתָךְ מֵחָדָשׁ,
כְּמוֹ אֲדָמָה שֶׁנִּפְצַעַת מִגֶּשֶׁם רִאשׁוֹן.
הוא עומד מעליה, כמו שמש גדולה, שורף את הצללים שנשארו בה, צולל לתוך עיניה כמו דמות קדמונית, עטוף בשקט שאין לו זמן, ואין לו שם. היד שלו מונחת על צווארה, לא מחזיקה, רק מזכירה, את מה שהיא יודעת, את מה שהיא שכחה...
