נָתַתִּי רוּחִי בְּךָ וְאֶת חַיֶּית

החדר חשוך לגמרי עכשיו 

שתי רצועות שחורות עורכות על עיניך

אוזניות עם הקלטה שלי לופ מרטיט מרגיע ושורף

את לא חושבת עכשיו בכלל

את רק מרגישה

את רק שייכת לרגע כרגע בכלל 

החרדה תמיד רגילה לבעוט בדלת שלך

המוח תמיד נשאב ונשבר כמו מכונה

ים שאלות שמתפרץ מהסכר 

אבל עכשיו..הס 

את השקט לא בכאב כאן

רצועות הן קודם כל אנרגיה 

תדליקי את האור

אני עושה לך מבחנים 

כדי לבדוק 

את הופכת לעמידה 

לא רק על ארבע 

“אני מלמד דבר אחד בלבד סבל, והפסקת הסבל.”
(מתוך הקאנון הפאלי)

תוך כדי שאני סוטר לך לכוס 

ואת מתקפלת

מרוחה באיפור

אחרי שזייני לך את הגרון 

שלוש שעות 

ואת גמרת עד כדי כך שהרגליים שלך רעדו 

ונהיה לך רגל תזיזתית עיקשת 

ואז נחתת לחיבוק 

שמחזיר אותך מהספייס למציאות

ואת פתאום  בום, פאק..מזו המציאות הזו נמאס לי

טוב חוזרים...זין בפה

שקט בראש..

זה רק בראש

אני יודע איך זה מרגיש לך היום 

ראית את זה בראש שלך אלף פעמים בראש

את סופגת ואז

הנפילה השבר השקט שאחרי

מתעוררת שלמה 

אחרי הפריקה

אבל במציאות 

זה בלתי אפשרי

הספיגה שונה 

הצריבה לא דומה 

למה שאפשר להכיל

אז לקחתי אותך צעד 

אליי 

את כלבה של צייתנות

לא של כאב

זה בסדר אפשר

לוותר

מותר ומומלץ למצוא את מה שנכון 

ולהיות נכון כדי לאפשר להתקדם

עדיף מאשר להילחם ברוחות

בסוף הכל משתנה

זה יגיע 

צריך רק לבחור נכון רגעים 

את מתקרבת ואז נעצרת את מתקררת ואז את מתחממת

זה חיים שלמים של תזוזה ואת לא עייפה?

פעם הכי קל לנשום פעם בכלל הכי כבד

פעם פסגה פעם תחתית 

אין אמצע

במיניות את נעצרת נעתקת היא שלך המקום הכי טוב שלך אבל...

את מצטרפת לרכבת החיים וממשיכה 

וככה זה אותו הדבר אשר מושך אותך

הוא גם זה המפחיד אותך בו זמנית

או פשוט סתם נתקע 

להתמודד עם כל מה שמביא היום גם ככה לא קל 

איך אפשר שיהיה טוב? אם טוב נעצר כל הזמן 

ואת חייבת להתרחק כדי לחזור לאיזון 

זה דפוס

קירבה חיבור ביטחון ומשיכה חלום 

הקרבה אובדן שליטה חשיפה פגיעה סיוט

להיות תלויה רגשית זה חתיכת חבל דק ללכת איתו

כמה קל ללכת משם לכאן

התקשורת הכי טובה היא לעצמך

 חרדה עם קונפליקט

התקרבות ואז הימנעות

אינטימיות עצמית 

אני רואה את זה קורה

איך היד שלך בי 

הופכת לחצי אחיזה 

חצי בריחה עוד שניה היא מחליקה

את רגילה לקצוות האלו 

לרעש בלגאן אי סדר דחק 

אבל אולי הפעם..אמרתי לך אולי הפעם...

אין איפה להסתתר 

אני לא עוצם עיניים מולך

אני גם לא מפחד לשחרר

ו את מחשבת סיכונים וסיכויים בלי הפסקה

את כבר נחשפת ואומנם קצת נשרפת 

אבל אולי הפעם..

אני לא זה אשר אקח ממך את הפחד

אני גם לא אכבה אותו

אבל אני כן אהיה כאן

כשתרצי לחזור דרכו אליי

עם יד פתוחה ולא מושכת 

רק מחכה

את לא נשלטת כי ביקשתי

את נשלטת כשאת בוחרת להישאר 

ביקשת לעצמך את זה

Nba

במיניות זה מושלם

זה שלם 

אין ציניות כלל 

אני יודע בדיוק מה להיות

איזה תפקיד לבחור

את גם בשלך 

הכל מתואם באופן טבעי

כמעט על אנושי ו

ניצוץ

שמצית את שנינו 

ממציאות לדמיון

בום.

אבל במציאות 

לך תסביר מי מבין  

אנחנו שני עולמות 

חתיכת ניסוי 

חברתי מיני זוגי

בין מלחמה לשלום

בין מציאות למיניות 

אז מה עושים? 

בסוף 

הכל מוביל לאותו מקום

אמרתי לך 

לא משנה מה יהיה

לא משנה מה נעשה

הכל זה מחילה 

אותה החלטה

שוב ושוב

הביץ חוזרת למלונה

והזאב נרגע

ובסוף..

בום או פוף

לומדים מניסיון, כולנו..

ואני מביא את כל הניסיון שלי לידי ביטוי...וגם את, יש פערים יש דברים שלא ניתן ללמד ישר לא ניתן לישר..

סימני שאלה שבשביל לישר לסימני קריאה צריך זמן..צריך לדבר...

אבל אפשר כי אכפת

אבל כמו בהסכם שלום בין מדינות יש חלקים שקשה לגשר עליהם מטעמי ניסיון, או פשוט דברים אחרים...

צריך לדעת לוותר, ולא תמיד זה הזמן לאפשר..

אני ראיתי בך מהתחלה מי את, ראיתי אותנו, ברגע שראית לי בעיניים ובראש את החזון, גם את ראית,

שליטה היא תוצר, פרקטיקה בלי רגש היא רק רגע אחד, אני רציתי וקיבלתי ואת רצית וקיבלת רגעים שלמים שלא יהיו... אם לא היינו נפגשים

את עמדת בשקט
במקום שבו ההדים עוד נשארים
אוספת את כל החלקים של לב
שאיבד כיוון
ואז אליי את בכלל הופעת כמו זריחה רכה ו יציבה חמה ועדינה
לא ניסית לתקן את השבור
רק כרעת לידי מביטה מלמטה אליי

ואיכשהו המשקל נהיה קל יותר לי ולך
כשזה טבעי זה חיבור
כשאת נותנת לי להוביל אותך
ובתוך הרעד שלך מצאתי את
הנשימה שלי גם
ובתוך הרעש התחלה חדשה של שקט

אני רוצה לרקוד אותך לאט
יחפים על משטח מלוכלך
אני לא רוצה לשנות אותך
ואת לא רוצה אותי גם
ובלי למהר מתוך פעימת הלב
את נמסה לתוך השליטה
הראש שלך על הכתף שלי
כשהידיים שלי סוגרות עלייך חזק
כל צעד שלך איתי מתחיל להיות מדויק ומחובר
זה יהיה אהבה אחרת
זה יהיה סיפור שונה
זה מרגיש עמוק
וכשזה עמוק זה יותר כואב לכולם
במצולות הכל חשוך
לך תדע מה תמצא
אילו פחדים מסתתרים בקרקעית
ויש זמן לבלון חמצן

את
סיפרת לי על הצללים
שהיית צריכה לעבור תמיד ךבד
על הפחד לאבד שליטה
ואיך המציאות קוראת לך בחזרה
ועל כמה זה כבד

וכמה זה קשה כי בכניעה את באמת חופשיה

תני לי לזיין אותך 

עד הקצה 

ואז ליפול איתך ביחד ממנו לתחתית

ולעלות אותך בחזרה אל הפיסגה 

אני לא קושר אותך אליי
הכבלים האלו הם בכלל רק אנרגיה לא מוחשית
ואני רק עומד יציב
אני קרוב מדי לפעמים
חם לך עכשיו
אני אקח מרחק
אני רוקד אותך

כשהרוח שבך משתוללת
אני זה שרועד איתך
וכשאת מבקשת
לברוח שוב אל הלילה הריק
את אומרת לעצמך
חופש מציל אותך
אני מנסה לא לחפש אותך
ועדיין תמיד מוצא אותך

ואני רואה אותך
פחד עטוף
להכליל את עצמך
לקטגוריות
שפתיים שלוחשות “תשחרר”
אבל העיניים…
לא באמת עוזבות לגמרי

אני לא זה שכובל בכוח
אני לומד איתך
מתי להרפות כדי לא לאבד
שליטה אמיתית
היא לא להחזיק אותך קרוב
היא להישאר שלם
וצריך להבין מזה שלם איתך
ללומד אותך זה לא שנה
יש אנשים חיים שלמים חיו אותך
ולא למדו דבר בכלל

האם את רק רגילה לבריחה
היא טבעית אצלך במרחב
האם זו חרדה טורדנית
שננעצת לה בציר הזמן הזה
את בוחרת להתרחק
וכמה חשוב לך בחירה

האם את בורחת מכל מה שמרגיש עמוק מדי
מכל מילה שמבקשת להישאר איתך
ואני עומד
ולא רודף
לא נופל
את באה אליי
הבית אונם לא שלם
אבל זה בית עדיין

ואני רוצה לקחת אותך אליי
ללחוש לך
שכל הכאוס הזה
יכול להירגע בידיים שלי
אם רק בוחרים בזה
זה מקום שצריך להינתן מרצון.
בסוף כשתחזרי
זה לא כי קראתי לך
אלא כי מצאת את הדרך
כשלא נשאר לך לאן לברוח כבר
אני נשאר אני לא נשבר
אני זה שנשאר איתך
בוחר בך