ברגע שאתה נכנס לעולם השליטה באמת, עד הסוף, זה מתחיל.
לא סתם להיכנס, אלא לבחור. לבחור להפסיק עם הזיגזוג, ההיסוס, זה שהלך איתך מאז גיל עשרים. מאז שגילית את הבדס"מ. הדאנג'ן, הכלוב, ערוצי ה-IRC.
נכנסתי לשם מאוד צעיר. זו הייתה חוויה אחרת לגמרי ממה שיש היום. הייתה הרבה יותר עבודה. גם לבנות את עצמך, וגם ליצור סביבה. זו הייתה תקופה אחרת.
אבל אז, בגיל עשרים ושתיים, ידעתי שאני לא יכול להיות בדס"מי מלא.
אמרתי לעצמי, במודע או שלא, שאני חייב לבנות קודם עתיד לעצמי. אין דום בלי שיש אלי.
זה היה נכון. הייתי חייב לשים את זה בצד, לוותר קצת על המקום שלי בעולם הבדס"מ, כדי לבנות את המקום שלי בעולם האמיתי. העולם שבו אני חייב להתממש.
אבל זה לא עובר.
הדיסוננס הזה חורק בפנים.
סוג של פיצול אישיות.
ביום אחד אתה רגיל, מתוך רצון ובהסכמה מלאה ותיאום ציפיות ברור, לתת לכלבה, לשפחה, לבת הזוג, או וואטאבר, את הספאנק היומי שלה. להשפיל. להחפיץ. להחזיק אותה. לתת ליצרים שלך להשתחרר. להיות פרא. חיה. טורף.
לידה. בשבילה. ובשבילך.
אתה השולט שאתה צריך להיות עבורה. ואתה גם הגבר שאתה צריך להיות עבורך.
ובתוך ארבעה קירות לבנים, או מחוץ להם, בזוגיות פתוחה או אלטרנטיבית, אתה חי פתאום בעולם משוחרר.
אתה משחרר יצרים, מנקה מחשבות מיותרות, אין עקבות על חטא, אין רגשות אשם. מיניות היא מיניות. לא עטופה במסגרת הישנה של "להביא ילדים".
אבל זה גם מפחיד.
יש פחד סמוי. מחשבה שאתה לא רוצה לחשוב, אבל חייב לתת לה מקום.
מה אם תתרגל לזה?
מה אם תשכח מי אתה?
מה אם תהפוך לעוד גבר מזלזל, תבנה לעצמך תבנית שתזלוג החוצה מהמסגרת שאתה שומר לעצמך, ותצא למקומות אחרים?
לא רק במרחב הזוגי שבנית, אלא גם מחוצה לו.
ואז אתה מבין.
מזל שיש אותך של פעם.
הילד הזה. הנער. העלם שהיית.
הוא עזר לך להיות הגבר שהפכת להיות.
הערכים שהיו לך אז, לפני שהיית שולט, לפני שהיית דום, הם אלה שעליהם נבנתה הדמות שלך היום.
הם היציקות. הם הזהות.
הוא זה שבועט לך בביצים.
זה שקורא לך כל יום מחדש, ואומר
אנחנו אחד. יש אלי ויש דום.
ואם כבר, אז אלי דום.
דיאלוג.
אדם אמיתי מול אדם חדש.
פשוט דיאלוג ביני לבינו.
ביני לבין עצמי.
דיאלוג מתמשך, בין החיים הרגילים, לבין ההתקיימות בתוך עולם של מימוש יצרים.
הבדס"מ.
והתאווה הזו, הרעב הזה, הכל עולה על גדותיו.
אז אתה מתרגל את עצמך.
כדי להתרגל לחיות בקצה, בצורה נכונה.
בעזרת שיח פנימי.
אולי גם שיתוף, עם מישהו או מישהי שאתה סומך עליהם, גם כאלי, גם כדום.
ואיכשהו, מתוך זה, אתה מגיע לאיזון.
אתה מגיע למצב שבו אתה רואה אישה עם טייץ צמוד, ישבן בולט,
ולא חושב על איזו מכה תיתן לה.
אלא מדקלם לעצמך משפט
מה ששלי, שלי. מה שלא שלי, לא שלי.
והבדס"מ הוא עולם שלי. לא עולם של אחר.
וכדי להיות בו שולט, או דום, או כל כינוי אחר,
זה מבחן לגבר שאני.
אני צריך לשלוט בעצמי, ובסיטואציה, ובמציאות,
לפני שאבקש שליטה ממישהי אחרת.
לדעת מתי להיכנס, ומתי לצאת.
לאבד שליטה תוך כדי שליטה.
להיות מודע לאחריות להכל.
לעשות את זה מתוך אהבה. לעצמי ולסביבה שלי.
הטנגו הזה הוא לא רק עם מישהי אחרת.
הוא טנגו עם עצמי.
והרעב הזה, לפעמים, רוצה לדבר.
לצעוק לחבר ונילי,
היי, אני בדסמי גאה.
אבל אז באה המחשבה, ובועטת.
מה יגידו על הבנות זוג שלך?
כי בעיניך הן הרבה יותר מנשלטות.
הן הוויה.
הן אדם.
בשר ודם.
הן צריכות להיות לידך, איתך.
לא מתחתיך.
ומזל, שכבר החלפת סביבה.
באופן טבעי.
כי כשאתה נכנס לבדס"מ, אתה לא יוצא.
When you go bdsm...
הדיסוננס הזה, בין לכתוב שעות, לחפש תכנים, להיות רעב לאינטראקציה בדסמית על כל גווניה,
לבין להזכיר לעצמך
יש לך עבודה לעשות.
יש לך עתיד לבנות.
אלי עדיין לא יכול להישאר רק דום.
הוא חייב להיבנות.
להתקדם.
להשתכלל.
הדיסוננס הזה של החיים.
להשאיר פלוגר על המיטה, ואז אמא שלך נכנסת לדירה,
רוצה לקחת איזה משהו,
ורואה את הפלוגר.
פעם היא לקחה קולר לכלבה שלה.
האמיתית.
ואתה לא תגיד לה
אמא, אני נהנה ממיניות אחרת. אלטרנטיבית.
הכל בהסכמה ומודעות מלאה.
גם עם הצד השני שלי,
גם עם החצי השני שלי,
גם עם עצמי.
והיא תגיד
קאט דה בולשיט. תתחתן.
אבל בשבילך, העולם הזה, על כל הרבדים שבו, הוא הרבה יותר מסתם וי על רשימה.
הוא עמוק יותר.
והוא דורש ממך יותר.
ואתה צריך אותו יותר.
לחוות.
לגעת.
לדעת.
להיות אלי.
להיות דום.
העולם הזה מלא בצבעים, גוונים, אפשרויות.
אתה רק צריך לעדכן גרסה.
לחשוב מחדש על הטיימינג.
לא כמו פעם.
היום, הזמן פועל אחרת.
קרעת את התחת עשר שנים על העסק שלך.
הצלחת.
אבל זה לא נתן לך הכל.
לא חשבון בנק מפוצץ.
סביר.
אבל הרבה כבוד.
הצלחת לשרוד בעיר הכי יקרה בעולם.
להצליח איפה שהרבה נכשלו.
בזכות התמקדות.
עבודה קשה.
מזל.
או שיט אחר.
אבל מי בכלל מסתכל על זה היום.
כי לאלי נגמרו המטרות.
עשה עסק.
למד.
נהיה גבר.
(מקווה שזה מה שיעידו עליי).
אבל היום, הבדס"מ הוא זה שעושה אותי שלם.
אבל, ויש אבל,
כי יש את אלי, לא רק את הדום.
ואליי צריך מטרות חדשות.
הוא צריך עוד הגשמות.
עוד צומת לב.
לא פחות מהדום.
ואפשר לשלב את אלי ודום.
שניהם שלמים היום.
והם משתלבים טוב.
אבל תמיד יש עוד...
אז בקרוב ספר.