שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

God​(שולט)חשבון מאומת

נָתַתִּי רוּחִי בְּךָ וְאֶת חַיֶּית

Dom Eli
בדס"מ ורגש, Bdsm Poetry. שירה בדס"מית.
הבדס"מ זה הפרקטיקה
והכלי האמיתי והמהות זהו הרגש, והוא גם המנטאלי האנאלי למוח.
וכן
כל הזכויות שמורות:)
לפני 32 דקות. 22 במרץ 2025 בשעה 20:29

ברגע שאתה נכנס לעולם השליטה באמת, עד הסוף, זה מתחיל.
לא סתם להיכנס, אלא לבחור. לבחור להפסיק עם הזיגזוג, ההיסוס, זה שהלך איתך מאז גיל עשרים. מאז שגילית את הבדס"מ. הדאנג'ן, הכלוב, ערוצי ה-IRC.
נכנסתי לשם מאוד צעיר. זו הייתה חוויה אחרת לגמרי ממה שיש היום. הייתה הרבה יותר עבודה. גם לבנות את עצמך, וגם ליצור סביבה. זו הייתה תקופה אחרת.
אבל אז, בגיל עשרים ושתיים, ידעתי שאני לא יכול להיות בדס"מי מלא.
אמרתי לעצמי, במודע או שלא, שאני חייב לבנות קודם עתיד לעצמי. אין דום בלי שיש אלי.
זה היה נכון. הייתי חייב לשים את זה בצד, לוותר קצת על המקום שלי בעולם הבדס"מ, כדי לבנות את המקום שלי בעולם האמיתי. העולם שבו אני חייב להתממש.

אבל זה לא עובר.
הדיסוננס הזה חורק בפנים.
סוג של פיצול אישיות.
ביום אחד אתה רגיל, מתוך רצון ובהסכמה מלאה ותיאום ציפיות ברור, לתת לכלבה, לשפחה, לבת הזוג, או וואטאבר, את הספאנק היומי שלה. להשפיל. להחפיץ. להחזיק אותה. לתת ליצרים שלך להשתחרר. להיות פרא. חיה. טורף.
לידה. בשבילה. ובשבילך.
אתה השולט שאתה צריך להיות עבורה. ואתה גם הגבר שאתה צריך להיות עבורך.
ובתוך ארבעה קירות לבנים, או מחוץ להם, בזוגיות פתוחה או אלטרנטיבית, אתה חי פתאום בעולם משוחרר.
אתה משחרר יצרים, מנקה מחשבות מיותרות, אין עקבות על חטא, אין רגשות אשם. מיניות היא מיניות. לא עטופה במסגרת הישנה של "להביא ילדים".
אבל זה גם מפחיד.
יש פחד סמוי. מחשבה שאתה לא רוצה לחשוב, אבל חייב לתת לה מקום.
מה אם תתרגל לזה?
מה אם תשכח מי אתה?
מה אם תהפוך לעוד גבר מזלזל, תבנה לעצמך תבנית שתזלוג החוצה מהמסגרת שאתה שומר לעצמך, ותצא למקומות אחרים?
לא רק במרחב הזוגי שבנית, אלא גם מחוצה לו.

ואז אתה מבין.
מזל שיש אותך של פעם.
הילד הזה. הנער. העלם שהיית.
הוא עזר לך להיות הגבר שהפכת להיות.
הערכים שהיו לך אז, לפני שהיית שולט, לפני שהיית דום, הם אלה שעליהם נבנתה הדמות שלך היום.
הם היציקות. הם הזהות.
הוא זה שבועט לך בביצים.
זה שקורא לך כל יום מחדש, ואומר
אנחנו אחד. יש אלי ויש דום.
ואם כבר, אז אלי דום.
דיאלוג.
אדם אמיתי מול אדם חדש.
פשוט דיאלוג ביני לבינו.
ביני לבין עצמי.
דיאלוג מתמשך, בין החיים הרגילים, לבין ההתקיימות בתוך עולם של מימוש יצרים.
הבדס"מ.
והתאווה הזו, הרעב הזה, הכל עולה על גדותיו.
אז אתה מתרגל את עצמך.
כדי להתרגל לחיות בקצה, בצורה נכונה.
בעזרת שיח פנימי.
אולי גם שיתוף, עם מישהו או מישהי שאתה סומך עליהם, גם כאלי, גם כדום.
ואיכשהו, מתוך זה, אתה מגיע לאיזון.

אתה מגיע למצב שבו אתה רואה אישה עם טייץ צמוד, ישבן בולט,
ולא חושב על איזו מכה תיתן לה.
אלא מדקלם לעצמך משפט
מה ששלי, שלי. מה שלא שלי, לא שלי.
והבדס"מ הוא עולם שלי. לא עולם של אחר.

וכדי להיות בו שולט, או דום, או כל כינוי אחר,
זה מבחן לגבר שאני.
אני צריך לשלוט בעצמי, ובסיטואציה, ובמציאות,
לפני שאבקש שליטה ממישהי אחרת.
לדעת מתי להיכנס, ומתי לצאת.
לאבד שליטה תוך כדי שליטה.
להיות מודע לאחריות להכל.
לעשות את זה מתוך אהבה. לעצמי ולסביבה שלי.
הטנגו הזה הוא לא רק עם מישהי אחרת.
הוא טנגו עם עצמי.

והרעב הזה, לפעמים, רוצה לדבר.
לצעוק לחבר ונילי,
היי, אני בדסמי גאה.
אבל אז באה המחשבה, ובועטת.
מה יגידו על הבנות זוג שלך?
כי בעיניך הן הרבה יותר מנשלטות.
הן הוויה.
הן אדם.
בשר ודם.
הן צריכות להיות לידך, איתך.
לא מתחתיך.
ומזל, שכבר החלפת סביבה.
באופן טבעי.
כי כשאתה נכנס לבדס"מ, אתה לא יוצא.
When you go bdsm...

הדיסוננס הזה, בין לכתוב שעות, לחפש תכנים, להיות רעב לאינטראקציה בדסמית על כל גווניה,
לבין להזכיר לעצמך
יש לך עבודה לעשות.
יש לך עתיד לבנות.
אלי עדיין לא יכול להישאר רק דום.
הוא חייב להיבנות.
להתקדם.
להשתכלל.

הדיסוננס הזה של החיים.
להשאיר פלוגר על המיטה, ואז אמא שלך נכנסת לדירה,
רוצה לקחת איזה משהו,
ורואה את הפלוגר.
פעם היא לקחה קולר לכלבה שלה.
האמיתית.
ואתה לא תגיד לה
אמא, אני נהנה ממיניות אחרת. אלטרנטיבית.
הכל בהסכמה ומודעות מלאה.
גם עם הצד השני שלי,
גם עם החצי השני שלי,
גם עם עצמי.
והיא תגיד
קאט דה בולשיט. תתחתן.

אבל בשבילך, העולם הזה, על כל הרבדים שבו, הוא הרבה יותר מסתם וי על רשימה.
הוא עמוק יותר.
והוא דורש ממך יותר.
ואתה צריך אותו יותר.
לחוות.
לגעת.
לדעת.
להיות אלי.
להיות דום.
העולם הזה מלא בצבעים, גוונים, אפשרויות.
אתה רק צריך לעדכן גרסה.
לחשוב מחדש על הטיימינג.
לא כמו פעם.
היום, הזמן פועל אחרת.

קרעת את התחת עשר שנים על העסק שלך.
הצלחת.
אבל זה לא נתן לך הכל.
לא חשבון בנק מפוצץ.
סביר.
אבל הרבה כבוד.
הצלחת לשרוד בעיר הכי יקרה בעולם.
להצליח איפה שהרבה נכשלו.
בזכות התמקדות.
עבודה קשה.
מזל.
או שיט אחר.

אבל מי בכלל מסתכל על זה היום.
כי לאלי נגמרו המטרות.
עשה עסק.
למד.
נהיה גבר.
(מקווה שזה מה שיעידו עליי).
אבל היום, הבדס"מ הוא זה שעושה אותי שלם.

אבל, ויש אבל,
כי יש את אלי, לא רק את הדום.
ואליי צריך מטרות חדשות.
הוא צריך עוד הגשמות.
עוד צומת לב.
לא פחות מהדום.
ואפשר לשלב את אלי ודום.
שניהם שלמים היום.
והם משתלבים טוב.
אבל תמיד יש עוד...

אז בקרוב ספר.

לפני 9 שעות. 22 במרץ 2025 בשעה 11:55

כמה כוח מרצון צריך כדי להישאר
להישאר פתוח
להישאר חשוף
כשהכל בפנים רוטט
העולם בהנף יד משתנה
כשכל נים ונים בגוף צורח אבל גם בוחר

מהיא עוצמה
עוצמה היא לא רק להביט בעיניים
עוצמה היא להרגיש את הלחישה שלי על הצוואר שלך
כשהגוף שלך קפוא
והלב שלך נמס מחום
כשאת יודעת שאת שייכת
שאת פה מרצונך
ואין מקום אחר שאת רוצה להיות בו

ואת נותנת בי אמון
מפקידה את עצמך בידי
נותנת לי את הרעד שלך
את החולשה
את הרכות שאת לא מראה לאף אחד אחר
ואני מחזיק בך
לא מרפה
לא כדי לשלוט בך
כדי לשחרר אותך
להשתחרר איתך

פשוט אמון
לפשוט מעליך את כל השכבות
פשטות לא פשוטה
כזאת שמפשיטה אותך
עד שאת עירומה נפשית
חשופה לגמרי
ולא משפיטה
בוחרת

ואת מאפשרת לעצמך להרגיש
להרגיש אותי עוטף אותך
מחזיק בך חזק כשהלב שלך בורח
והגוף שלך זועק להישאר
את מאפשרת לעצמך להרגיש את החגורה מתהדקת
את החבל שמלטף את הקרסוליים
כמו נוצה
וכמו להבה
ואת בוחרת לא לברוח
את נשארת

וזה מגיע
הכאב
המריר מתןק
כזה שחודר
עמוק
ושובר מוסכמות
ואז בונה אותך מחדש
והלב שלך דופק כל כך חזק
שאת לא יודעת אם את מפחדת
או מתעוררת לחיים
פעם ראשונה

אנחנו נוגעים בשוליים של הפחד
בוחנים אותו
עוברים דרכו
כשאת על הברכיים
כשהעור שלך מסומן
כשהמבט שלך מושפל
אבל הנשמה שלך נפתחת
כשאת רועדת,
אבל את יודעת
את חופשיה בדיוק כאן

אנחנו רוקדים על הקצה יחפים
משחקים באש
האצבעות שלי צורבות על העור שלך
המילים שלי חודרות אל תוך הראש שלך
ושורפות כל מחשבה שהייתה לך פעם על איך לא להיות ולהמשיך לתהות
את משתנה לי בין הידיים
ואני מלטף אותך
ושורט אותך
ומחזיק אותך
כשאת גומרת
את עצמך אליי

ושנינו לומדים את התנועה
את המגע
את ההקשבה למה
שהגוף לא מצליח לומר
אבל זועק מכל נשימה
גונח את עצמי
לפיך
הופכים את הכאב לעונג
ואת העונג למשהו שממכר
משהו שאי אפשר בלעדיו
מרגישים זרים כשהוא לא כאן

בדסמ הוא כבר לא משחק בשבילנו
הוא הדרך שבה אנחנו אוהבים
הדרך שבה אני רואה אותך
בדיוק כמו שאת רוצה שיראו אותך
עירומה
רועדת
אמיצה
פראית ונשלטת באותו זמן

כי להיכנע מתוך רצון
זו החירות הגדולה מכולן
כשהברכיים שלך כואבות
אבל את נשארת עליהן
כשאת בוכה
ולוחשת תמשיך
כשהגוף שלך מתחנן
והלב שלך אומר לי אני שלך

ואני שם
לא מרפה
מחזיק
עד שאת כבר מודה
מתגעגעת משתגעת
ואז בונה אותך מחדש
לא מתוך כוח
מתוך אהבה
אהבה שלא פוחדת לקחת אותך לקצה
ולחזור איתך משם יד ביד

ואת זונת בריחות
כמו שאת זונת תשוקות
בורחת הכי רחוק
ואז קופצת הכי עמוק
כמו בדמיון
רוצה לברוח
אבל יודעת שאת חיה באמת רק כשאת נשארת
רוצה לברוח
אבל כמהה להיות

הדיסוננס הזה
הוא מה שעושה אותך שלי
הפחד מול הביטחון
הכניעה מול השליטה
הכריעה אל מול הדום
הדם שזורם מהר יותר
כשהגוף שלך יודע
שאני לא מתפשר
עד שתרגישי הכל

ובסוף את נשארת
על הברכיים
בעיניים רכות
בפה פתוח ללחישה האחרונה
בלב רועם
בגוף שבורח לתוך הידיים שלי
רק כדי להישאר

ואולי יגיע טקס קילור
ואת תגידי לי
בחרת בי
בחרת בך
בחרת להיכנע
ובכניעה הזאת
מצאת את החופש
ומצאתי אותך

לפני יומיים. 19 במרץ 2025 בשעה 22:08

החדר בראש עטוף דממה

והדממה כבדה

כמעט כמו האוויר

שאת שואפת

עמוק בפנים 

ואת על הברכיים

ידייך פתוחות לרווחה

וממתינה

לשון בחוץ 

הפחד לא משחק איתך היום

אי של ודאות 

אל מול האי ודאות

הכל מתערבב 

מהגוף שלך מתרגש


כי ברגע שאני ייגע בך

כל מה שאת מתבהר 

את יודעת שזה ממכר 

המגע הצעדים השימוש 

היעוד השייכות 

את מפחדת להתמכר 

אבל את כלכך רוצה 

כלכך צריכה 

כלכך יודעת שזה 

מי שאת 

לא נשלטת 

אלא פשוט שייכת 

 

אני ניגש לאט

צעדים מדודים

כל תנועה שקטה אך טעונה

כמו טורף 

שיודע שהטרף

בחר להישאר

רוצה להיטרף 

 

האצבעות שלי מוצאות את העורף שלך

מטיילות בך הן כבר מכירות כל קימור

כל רעד שנשמר רק עבורי

העור שלך זוכר אותי

עוד לפני שהמגע מגיע

וזה מוזר כי לא הכרנו כלכך לפני 

אבל זה מיסטי כזה

הגוף חשוף כמו הנשמה

הצמרמורת לא מקור

 אלא בהבנה שאני כאן

סופסוף


כאן כדי לקחת ממך

לקחת אותך

את מה שאת שומרת מכל האחרים

כאן כדי לפרום בעדינות את השריון 

שכבר התחלת לשכוח

איך להוריד בעצמך 

זה מפחיד כמה זה טבעי 

כמה זה מרגיש נכון 

 

השלשלאות נשמעות 

במחשבה כאילו הן

מתחככות בעור שלך בקור ברזל

אבל זה בעצם את 

את בלי כל מה שהיה 

את שומעת את קולן

גם כשאת בכלל לא חשה בהן

והצליל הוא המתכתי

וזוהי המוזיקה שבך

מתמגנת לך בראש 

המוזיקה של השחרור מעצמך 

ואת כבר יודעת 

הכניעה שלך אינה קרב

אלא מתנה לעצמך

מעולם לא הרגשת כה ערה

את יודעת

הכאב הוא לא עונש 

הוא כלי לשחרר

את הקול האחר בראש שלך 

עד שישאר רק הלב שלך 

פועם לשליטתי 

מבחירה 

בעולם שהוא רק שלי רק שלך

 

אני לוחש לך

מילים ש הן הבטחה 

אני יוביל אותך אל הגבולות שלך

ואני אהיה גם זה שיביא אותך חזרה 

אני אלמד אותך אמון אמיתי 

איך ליפול בביטחה 

לתת לעצמך ולהרגיש מלאה

להיות בטוחה 

כשהוא לוחש את שמך

את יודעת אני לא הבעלים שלך כי לקחתי

אני הבעלים שלך כי נתת לי

כל השפלה כל כינוי כל סימן כל פקודה

נולדו מהבחירה שלך להיות כאן

 חופשיה יותר מאי פעם

 

אבל כשאת חוזרת

בחזרה לעולם

את נופלת עם עצמך

זה מפחיד להתמכר

לדעת שכלכך טוב וכלכך פשוט 

וכלכך שלם להיות רכוש של אדונך

בסוף את תמיד תבחרי 

בחופש

אמרתי לך 

 

 

 

לפני 3 ימים. 19 במרץ 2025 בשעה 19:34

אגו הוא שרשרת ברזל

אמון הוא המפתח

והסכמה היא הדלת

והיא נפתחת בשקט

ואז שם בין הסיבים הרכים של החבל
למדת איך להשתחרר

למדת שכניעה איננה חולשה

מול הלב הנכון

היא כוח שניתן 

כדי שאת תהי שלמה 

למדת להבין

שהכאב אינו רק כאב

הוא שפה של גוף והנפש 

בתוך דיאלוג של תחושות

הגבולות נמסים בהקשבה 

ביד הנכונה לך

האזיק האמיתי 

הוא בלב 

והמפתח תמיד אצלך 

הבחירה להיות שייכת 

בכניעה הזו

מצאת חירות

שמעולם לא העזת לבקש

לפני 3 ימים. 19 במרץ 2025 בשעה 13:07

הלב רץ
אין בו מנוחה
המחשבות כמו
סערה בלי הפוגה
עמוק בפנים
היא יודעת
וזה כל מה שהיא צריכה

הגוף שלה מבקש סימן 

להיות עם סימן
יד שמחזיקה
עין שרואה
כאב שמלטף
כמו בית
והיא נושמת
סוף סוף נרגעת


הראש שלה לא
מפסיק לעבוד
מנתח פוחד
רוצה להבין
מתרחצת בתירוצים
במקלחת קרה
הלב פועם חזק
מבקש להיות
להיות בפנים

שוב ושוב
יום אחרי יום

היא מתבלבלת
היא נשברת
אבל בכל רסיס
יש לה תמונה של מה היא רוצה להיות
השייכות הזאת שורפת
ומחייה אותה

היא יודעת
היא לא לבד
היא שלו
והיא שם באמת
אבל הרעב
המגע המבט
היעוד
הפחד..

אין פחד בכניעה
יש פחד לאבד
מיניות שהיא שפה
והרצון להיות עמוק
ושייכות שהיא מקום
ויש מציאות ויש יקום

לפני 3 ימים. 19 במרץ 2025 בשעה 4:38

העור החשוף באור

הוא רק ההתחלה

אני בפנים 

אני קורא בך

כמו בספר פתוח

שורות שנכתבו לאף אחד

מוחק עם קצה האצבע 

מה שלא צריך באמת

משאיר רק את האמת 

 

אני רואה איך

המבט שלך מחפש אותי 

בין לבין 

שואלת איפה אני

לאן הגעתי לאיזה שורה

על מה אני מתעכב 

מה כבר מחקתי 

ומה השארתי

לאיפה נשאבתי

וכמה עמוק נגעתי הגעתי

 

ואני באמת רוצה לדעת

כמה רחוק

המילים שבך יכולות ללכת 

כמה חזק אפשר

באיזו עוצמה 

מבלי לשבור

אותך

ואז פתאום ראיתי

רשמת לי בך

 

תיגע בי עד הסוף 

את הכל תכניס לתוכי

את הקול שלך בראש שלי בפנים

תצית אותי באש בבקשה..אדוני

תן לדמיון שלי לבעור

התשוקה שלי היא במה בשבילך

תן לי להיות הסוד שלא העזת לספר לאף אחת

תוכיח לי שמה שאסור 

בשבילנו הוא מותר 

אני רוצה להיות ולא רוצה לתהות

אני דורשת את מקומי

מקום שבו הרצון גובר על ההיגיון


ובנתיים שקט גונח..

הלב פועם דופק את החזה

כמו פר ארבעה 

זיעה ותזוזה 

חוסר נוחות 

כמו לחכות לנוחיות 

מחכה להנחיות 

נושכת שפתיים 

נוגסת בבשר 

ציפורניים נעוצות בסדין 

מרימה את הגוף 

גשר בין התשוקה להיגיון

ואת חשוקה 

רעידות אדמה 

סדקים במציאות..

ואז נשימה

בתוך שלולית..

 

השקט גונח...חזק

הגוף צונח וצונן 

הראש נאלם 

כל החום הזה התפרץ ונעלם 

הכל נרגע 

השקט כבר לא גונח..

 

לפני 4 ימים. 18 במרץ 2025 בשעה 18:00

הפילוסוף זאק רוסו אמר

"האדם נולד חופשי, ובכל מקום הוא נתון בכבלים."

משמע אין חופש באמת, האדם יהיה חופשי רק באחרית ימיו ובראשית חיתוליו.
ויש כאלו שאומרים חופש אמיתי? זה רק בראש,

"אדם חופשי הוא מי שאיננו מפחד ללכת עד הסוף במחשבתו."

אמר לאון בלום פוליטיקאי יהודי צרפתי.
וכן הדימיון חופשי אפשר ללכת איתו לכל כיוון, הרעיון חופשי, הישום של הרעיון לא.
בין פנטזיה למציאות, יש חיבור בין התת מודע למודע, בין האמונה התפלה, למדע.
כשאומרים המציאות עולה על כל דימיון מתכוונים לזה שמה שמתרחש במציאות אינו פאטה מורגנה לא אמיתי.
או איך אמרה אניס אנין היפה

"יש דרכים רבות להיות חופשי. אחת מהן היא לתת לדמיון לגבור על המציאות."

או במילים אחרות

"החלומות הכרחיים כדי לנשום חופשי"

ואולי זה בכלל קשור לסביבה ואיך הסביבה בוחנת אותנו,

"ההגדרה שלי לחברה חופשית היא חברה שבה בטוח להיות לא־פופולרי."

אמר הנואם הדגול עדלי סטיבנסון גם פוליטיקאי אמריקאקי משופשף.

ואז באה חנה ארנדט הדגולה והישירה מאוד וחידדה

"האדם אינו יכול להיות חופשי מבלי לדעת שהוא תלוי בצורך, משום שהחופש שלו תמיד מושג באמצעות ניסיונות שאף פעם לא מצליחים לגמרי לשחרר את עצמו מן הצורך."

החופש נמצא בחלקים, בסיכרון בנינו לבין העולם, העולם בונה לנו צורך, מסגרות, רעב ועוד, גוף האדם שלנו צורך וחייב לצרוך, אז החופש לא באמת קיים, הוא מתקיים בחלקים, אחרי שאנחנו שבעים, כשאנחנו יושנים, כשאנחנו מזיינים.
ואולי בכלל הכל נקודת מבט איך אנחנו מסתכלים מתבוננים מה אסור ומה מותר כשמותר זה חופש כשאסור..זה כלא.

או איך אמר דה מונטן

"אני כה מכור לחופש עד כי אילו נאסרה עליי הגישה לפינה כלשהי בהודו, חיי היו פחות נוחים ונעימים."

ואולי פשוט צריך להגיד תודה על הכל?
ולא לרצות עוד? ועוד? כי אין באמת חופש מוחלט, אבל אולי פשוט החופש האמיתי הוא במילה אחת, בחירה חופשית.
וכשעולם והסביבה שלך מקבלים את הבחירה אתה חופשי אבל כשלא אתה לא.
ותודה לאיינשטיין על זה כי עד גילוי תורת הקוונטים, שלט במדע זרם המתנגד לקיומה של בחירה חופשית. וכך לפי תפיסתם, האדם הוא תוצר של המטען הגנטי שלו, וכמובן ההשפעות הסביבתיות שהשפיעו עליו.
היות שאין לאדם השפעה: לא על המטען הגנטי שלו ולא על ההשפעות הסביבתיות החיצוניות שמשפיעות עליו כיצד תיתכן בחירה חופשית מדענים ממש רבו על זה.
האם באמת קיימת בחירה חופשית באמת?
תלוי איך מסתכלים על זה.

מסקנה שלי?
תנו לעצמכם לבחור ותבקשו מהסביבה שיכבדו את בחירתכם.
כי החופש הוא הבחירה.
אבל אם יהיה כלכך הרבה אפשרויות לבחור? אז נהיה אבודים בתהליך של מה לבחור.

קפקא הדגול אמר
"אני חופשי לכן אני אבוד"

או במילים אחרות גם עם חופש מוחלט יש מצב תהיה לא מרוצה. וואלה תלוי בך, אולי...

בשבילי בדס"מ שליטה פולי זה בחירה, זה חופש, כל אחד והבחירה.

אולי זה המזל הקשת שבי.

לפני 4 ימים. 18 במרץ 2025 בשעה 14:07

היא נולדה בכלוב
שם למדה
שם סיפרו לה שלעוף זה מסוכן
שלעוף זו מחלה
שמי שעף נופל
היא הסתכלה מבעד לסורגים
וחשבה שככה זה
זהו עולם כזה

הכנפיים כבדו עליה
הן גירדו לה
כמו זיכרון רחוק
של משהו שכבר לא נועד להיות
משהו היה ולא באמת היה
ויום אחד
היא פגשה יד
יד שהושיטה לה מבט
והיד הזו הוציאה אותה החוצה בשקט לאט
היד הפכה לשניים
וידיים קילפו ממנה שכבות ישנות
פחדים
הרגלים
נורמות
וכל קליפה שהוסרה גילתה
עור חשוף ורגיש מדי נתגלה
העולם בחוץ היה חד
האור סנוור
הצללים התארכו
הרוח נגעה בה חזק מדי
לא פשוט בכלל

והיא נשארה עירומה
עומדת מול עצמה
זרה לעצמה להרגשה הזו
לא ידעה מי היא עכשיו
בלי כל השכבות שהיו לה בעבר
העולם קרא לה
הנוף מהמם
אבל הקול בפנים לחש עם הרוח
הגוף הגיב רעד בעצמות ודמעות
אבל היה שם גם ניצוץ
משהו שהעיר זיכרון ישן
כנפיים מנפנפות
היא פרשה כנפיים פתאום
והן רעדו
היא נגעה באוויר
זה כאב קצת

ואז היא חזרה לכלוב
המקום שהרגיש כמו בית
גם אם צפוף
גם אם הסורגים קצת חונקים
אבל עדיין בית
המוכר
היא חזרה עירומה
קצת יותר חשופה
קצת יותר אמיצה
הגירוד בכנפיים לא נרגע
הרוח עוד תקרא לה שוב
ויום אחד לשוב
כשהלב יהיה קל יותר

והראש יהיה נקי
כשהעור יכיר את האור קצת יותר טוב
אולי היא תנסה שוב..
ובינתיים
בכל פעם שהרוח נושבת בין הסורגים
היא מרגישה את הכנפיים
זזות קצת יותר

לפני 4 ימים. 18 במרץ 2025 בשעה 0:40

הכאב הזה יוצר בך דברים
לא סתם סימנים על העור
לא רק תחושות שנמוגות
הוא פותח מקומות שהיו סגורים הרבה זמן
מזכיר לך מה הגוף שלך יודע
ומה הוא שכח

אני שופך לתוכך את רוחי
דרך כפות הידיים שלי
יש כוח בידיים חשופות
משהו פשוט, קדום
שאין בו תיווך
לא סינתטי, לא מכני
רק העור שלי נוגע בעור שלך
רק דופק שפוגש דופק
רק חום אמיתי

הידיים שלי לא רק נוגעות
הן מעבירות אנרגיה
מטמיעות כוונה
הן יודעות להכאיב בעדינות
לפתוח חרכים פנימיים
הן מבקשות ממך להקשיב
לא למה שהפה אומר
אלא למה שהדם שלך מספר

יש הבדל בין הידיים שלי
לבין כל אביזר אחר
זה לא חומר שנועד להפעיל לחץ
זה גוף שחי
שנושם איתך
כל מגע, כל לחיצה
היא נשימה
פעימה
חיבור
אתה מרגיש את זה לא רק בעור
אלא עמוק יותר
במקומות שאין להם שם

וזה מה שיוצר בך דברים
לא רק הכאב
אלא הדרך שהוא נכנס
בידיים שלי
בגוף שלי
בחום
בכוונה
בהקשבה

לפני 5 ימים. 17 במרץ 2025 בשעה 16:43

אני רואה אותך כ שיר בראש שלי לכתיבה. רואה מעבר למסכה, מעבר לחיוך שאת עוטה בעולם, מעבר לשקט הכוזב שאת משדרת כלפי חוץ. אני רואה את הקרב שמתנהל בך כל יום. הקרב בין הראש שלך שמנסה להישאר בשליטה, לבין הלב שלך שמבקש להאמין שוב, לבין הגוף שלך שצועק להיכנע. את רגילה לחופש, או לפחות למה שנראה כמו חופש. רגילה לבחור לבד, להחליט לבד, לזוז כרצונך, להרגיש בלתי תלויה. אבל את יודעת את האמת. זה חופש שנכפה עלייך. זו שליטה שנאלצת להחזיק בעצמך כי אף אחד אחר לא היה ראוי להוביל אותך. כי פעם, כשהעזת להוריד את ההגנות, זה נגמר בכאב. במערכות יחסים שלא הבינו אותך, שניסו לשלוט בך מתוך צורך לשבור ולא מתוך רצון להחזיק, לרפא.

אז סגרת את עצמך. התחייבת לעצמך שלעולם לא תבגדי בעצמך שוב. שתישארי חזקה. חופשיה. בתנועה. עם הזמן, זה הפך להרגל. לחלק ממך. אבל בפנים את מותשת. כל בחירה כבדה. כל החלטה שורפת. את עייפה מלשאת את עצמך. את מנסה להאמין שיש דרך אחרת, אבל הראש שלך צועק לא להאמין. לא להסתכן. לא לוותר.

ולאט לאט את רואה. את מבינה. משהו בתוכך מתחיל להינמס. זו לא רק משמעת שאת מקבלת. לא רק שליטה. זו ידיעה עמוקה שאת לא לבד. כאן את נשמרת. כאן את מונחת בידיים שמבינות אותך, שמחזיקות אותך גם כשאת לא חזקה. את מתחילה להרגיש שהאמון שאת נותנת בי שונה מכל מה שהכרת. זה לא פחד. זו בחירה חופשית. את מאפשרת לעצמך לסמוך. הרגע הזה שבו את מרגישה בטוחה הוא הרגע שבו את מבינה שאת גם מתאהבת. לא בהתאהבות רועשת, אלא בהתאהבות שקטה, יציבה, כזו שנולדת מתוך שקט בראש, מתוך ידיעה עמוקה שאני רואה אותך באמת. ושאת רואה אותי.

את רגילה לחופש. רגילה לחשוב שאין לך צורך באף אחד, שזו הדרך הנכונה לשרוד. אבל החופש הזה מעייף אותך. הוא משאיר אותך לבד בתוך המאבק. את מרגישה כמה הוא מזויף, כמה הוא שברירי. את יודעת כמה מערכות יחסים אחרות גרמו לך להאמין שאת צריכה להגן על עצמך, שלא תוכלי אף פעם להוריד את ההגנות באמת. שכל כניעה תוביל אותך שוב לטעות, שוב לאכזבה, שוב לבגוד בעצמך בדרך שבה תמיד נשבעת לשמור. את מפחדת לבגוד בעצמך שוב, לפקפק בעצמך, להיכנע לעוד שקר מחופש לביטחון. הפחד הזה יושב עמוק בעצמותייך, אבל בתוכו יש גם ידיעה פשוטה. הפתרון נמצא מולך. הוא לא מסובך. הוא לא תיאוריה או חלום רחוק. הפתרון פשוט. לראות. לראות אותי. לראות את עצמך מולי. לבחור.

וכל פעם שאת בוחרת בי, כל פעם שאת פותחת לי עוד דלת פנימה, את מרגישה איך הקירות נופלים. לא בקריסה אלימה. אלא במפגש רך עם ידיים שיודעות להחזיק. לאט, כמעט בלי להרגיש, המחסומים שלך נשברים. את מרגישה אותי בתוכך, לא רק בגוף, אלא בלב. בביטחון שאת מוצאת בי. את רואה אותי באמת ומבינה שיש לך מקום לנוח בו. כל פעם שאת מקיימת פקודה, שולחת תמונה, מחכה להוראה נוספת, את נבנית מחדש. לא עוד אישה שנלחמת לשרוד לבד. אישה שנבחרה. שנלקחה. שנאהבת בדיוק ככה, בדיוק כפי שהיא.

הכוס שלך יודעת את האמת. הוא לא שומע את ההיגיון שלך, הוא לא מתווכח עם הלב שלך. הוא מגיב. חד. מדויק. כל פעם שאני שולח לך הודעה, הגוף שלך מתעורר. עוד לפני שראית מה כתבתי, הרטט עובר בך. הבטן מתהדקת, הרגליים נפרדות קלות, הנשימה משתנה. זה לא מגע פיזי, זו השליטה שלי מחלחלת בך דרך המסך. פקודה אחת, דרישה אחת, וכל הרעש בראש שלך משתתק.

תעמדי מול המראה, תפתחי רגליים ותצלמי. ההודעה ממני קצרה, ברורה. אין מקום לשאלות. את יודעת מה לעשות. את פותחת את המצלמה, עוצרת רגע, נושמת, ואז ממלאה את ההוראה בדיוק כמו שציוויתי. את מרגישה את השקט זורם פנימה. את מרגישה איך כל קו המחשבה מתפנה, איך הידיים שלך יציבות, איך הגוף שלך מבין שהמקום הזה, שבו אין החלטות, הוא המקום שבו את באמת נחה. את שולחת לי תמונה. זו לא סתם הוכחה. זו הידיעה שאת שם. שאת עומדת במקום שלך. שאת רכוש שנמצא בדיוק איפה שהוא צריך להיות.

עוד אחת, אני כותב לך. תורידי את הידיים, תפתחי יותר. ואת עושה. התשוקה שלך כבר מעורבבת בשקט. אין שאלות. אין פחד. יש מילוי הוראות שמנקה ממך את הרעש.

את משחקת אותה חופשיה, אבל את רעבה לדינמיקה יציבה של שליטה. את יודעת שזה מה שאת צריכה. כי בלעדיה, את זרה לעצמך. החיים נעולים, אין תנועה אמיתית. יש רק כובד, תסכול, תחושת החמצה שלא נגמרת. כל פעם שאת לא עומדת ביעדים שאני מגדיר לך, את מאוכזבת. לא ממני. מעצמך. כי את יודעת שהמסגרת שלי היא החבל שמחזיק אותך מעל הקצה. את צריכה את זה. את מבקשת את זה.

כל פעם שאת עומדת בפקודה, משהו עמוק בך נפתח. לא כי קיבלת הוראה אחת, אלא כי הרשות להפסיק לחשוב לבד מחלחלת אליך עמוק יותר. את מרגישה איך אני בך. איך אני חושב בשבילך. את מתמסרת אליי בלי מילים, בהבנה שאת לא רק רכוש בגוף, אלא רכוש במחשבה. בראש. את שומעת את הקול שלי בכל החלטה שאת עושה. הוא שם. נוכח. קובע. הראש שלך מתיישר בלי שתבקשי.

וכשהימים עוברים, את מתחילה לקחת את זה עמוק יותר. את לומדת להוביל את עצמך פנימה. את סוגרת עיניים, לבד, בכל מקום שבו את נמצאת, ומתחילה לשמוע אותי. את יודעת מה לעשות. את אומרת לעצמך, בקול הפנימי שאת כבר יודעת שהוא שלי, ידיים מאחורי הגב. גב זקוף. ראש למטה. את נושמת לפי הקצב שהטלתי עלייך. את נכנסת עמוק אל תוך ההכנעה שלך, לבד, גם כשאני שקט. את יודעת לדמיין אותי עומד מולך. את מרגישה איך הכל מתיישר. כל פעם שאת קמה מהמיטה, את מדמיינת אותי מורה לך איך להניח את הרגליים על הרצפה, איך לא להצליב אותן, איך להחזיק את הגוף פתוח, נכון.

דמיון מודרך של שליטה הפך לטקס יומי. יש לך פקודות קבועות. משימות מחשבתיות. טקסים שמרכיבים לך יום. כל חצי שעה את עוצרת ושואלת את עצמך מה הוא היה אומר לי עכשיו. הקול שלי עונה לך בראש. להיות שקטה. להיות שלו. לא לרצות. רק לבצע. את מחייכת. כי את יודעת שזה מחזיר אותך הביתה.

בסשנים שלנו את יודעת איך זה מתחיל. בראש. בדמיון. על הברכיים, ראש למטה, ידיים מאחורי הגב. גם אם זה רק בדמיון שלך, גם אם זה כשאת לבד. אני לא אומר כלום, אבל את שומעת אותי. את יודעת מה אני רוצה. את נושמת את זה פנימה, כאילו אני שם. ואז את שומעת אותי פוקד עלייך, תפתחי את הפה. את מרגישה אותי שם, חודר אלייך, בתודעה, עמוק יותר ממה שיכול להיות בגוף. כל חדירה שלי למחשבה שלך מוחקת ממך עוד ספק. את פוסקת רגליים בעצמך, בראש שלך, מתוך בחירה שנעשתה כבר מזמן. את יודעת שאני רוצה אותך פתוחה. את מותחת את הגבולות של עצמך, בידיעה שזה מה שנכון לך.

בסשנים העמוקים יותר, אני משאיר אותך שם, בתוך הראש שלך, ימים שלמים. את לא בורחת. את לא מתלוננת. את מחכה. שקטה. רגועה. כי את יודעת שזה השקט שלך. השהות הזו, הציות המחשבתי הזה, החזקת המקום הזה בראש שלך הוא מה שמנקה אותך. אני שם. כל הזמן. בך. בלי צורך להיות פיזי. כי הבעלות שלי שלמה.

כשאת שפחה, אין לך פחד. כי אין לך בחירה. אין לך אחריות. אין לך שום מקום לטעות שוב. הכל עליי. את סומכת. ודווקא אז, את מוצאת ריפוי. זה הפתרון שתמיד חיפשת, והוא פשוט. לראות. לבחור. למסור. לשחרר.

האהבה שאת מרגישה, הביטחון הזה, משחררים אותך באמת. זו לא כניעה ריקה. זו מסירה מתוך חוזק. את יודעת את זה עכשיו. אני רואה אותך בכל פעם שאת מביטה בי אחרי. רואה איך העיניים שלך נפתחות אליי. איך האמון שלך בי חודר מעבר למה שדמיינת שאי פעם תוכלי לתת.

הרגע שאחרי, כשאת מניחה את הראש שלך בדמיון עליי, עייפה, מותשת, שקטה, הוא הרגע שבו את מבינה שהיית רעבה לזה כל החיים. לא כי את חלשה. אלא כי את חכמה מספיק לדעת שכאן יש פתרון. אני בוחר עבורך. אני קובע. ואת נחה.

הפחד היה שם כי פעם בחרת לא נכון. פעם סמכת לא נכון. אבל עכשיו את מבינה. כשאת שפחה, השדים בראש שלך נאלמים. הכאב מפסיק. אין מקום לבלבול. יש רק שקט. יש רק אני. ואת שלי. שלמה. נכונה. רכוש בידיים בטוחות.