סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

אך ורק בדרכי שלי

לפני 13 שעות. חמישי, 12 בדצמבר 2019, בשעה 15:42

 

 

 

לפני יום. רביעי, 11 בדצמבר 2019, בשעה 19:59

just me being a little dramatic

not a big fucking deal

לפני יומיים. שלישי, 10 בדצמבר 2019, בשעה 23:12

 

אף אחד לא שומע

אז אני צורחת בדממה

לפני יומיים. שלישי, 10 בדצמבר 2019, בשעה 19:45

Я бежала на свет столько лет
Я делила людей на своих и нет
Я искала ответы и смыслы
Мне казалось, что путь всегда один
Но я стала тонуть в собственных обидах
Теперь я меняю вектор
По-новому дышит сердце

Я буду гнуть свою линию
Я среди масок лица найду
Я буду верить в людей и мечту
Всем сердцем верить
А у меня душа воина
И пускай я в поле одна
Пока моя правда жива
Я двигаюсь к цели, мама

Я смотрела вокруг, я впускала внутрь
Научилась молчать и училась слушать
Мне казался мир черно-белым
Я любила отчаянно, до конца
Ошибалась в героях и подлецах

Но сегодня я буду первой
Кто изменит этот вектор

שנים רבות רצתי אל האור
מיינתי בני אדם לכאלה שהם כמוני וכאלה שלא
חיפשתי תשובות ומשמעות
חשבתי שיש רק דרך אחת נכונה
התחלתי לטבוע בכעסים שלי
עכשיו אני משנה את הכיוון שלי
הלב מתחיל לנשום אחרת

אמשיך ללכת בדרכי החדשה
אמצא פנים אמיתיות בתוך כל המסכות
אאמין בבני אדם ואחלום
אאמין בכל ליבי
יש לי נשמה של לוחמת
נו אז מה אם אני לבד
כל עוד אני פועלת לפי האמת שלי
אני מתקדמת לעבר המטרות שלי

הסתכלתי מסביבי,
הכנסתי אנשים פנימה,
למדתי לשתוק ולהקשיב
העולם היה נראה שחור-לבן
אהבתי טוטאלית, עד הסוף
טעיתי בבחירות שלי

אבל היום אהיה הראשונה
שתשנה את הוקטור הזה

שומעת את השיר הזה בלופים. מזדהה עם המילים על העבר. נורא רוצה להרגיש את התקווה שיש במילים שלה לגבי העתיד. בנתיים אני לא שם. בנתיים אין בי תקווה למשהו טוב. בעיקר כי אכזבה מבני אדם גדולה מדי כרגע. אני נרתעת מהם, נגעלת מהם והם דוחים בעיני. לא מצליחה לראות את הטוב, רואה רק את האגואיסטיות, את השקרים, את הצביעות, את הגועל, את האכזריות. הגעתי לאיזשהו קצה שממנו אני כבר לא מסוגלת להכיל עוד, אין בי את הכוחות להתגבר על אכזבות. בחודשים האחרונים רצתי ריצת 100 מטר, בכל הכוח, הכי מהר שאני יכולה ועכשיו אני באפיסת כוחות. רצתי בשביל לברוח, לא להרגיש את הכאב, למלא את הלבד. זהו, עצרתי, אין לי אוויר, שורף לי בריאות. אין לי דרך חזרה ואין לי לאן לרוץ קדימה.

כשהפחד הכי גדול שלי התממש והתרסקתי לפירורים, ניסו להרים אותי, לעודד אותי. המשכתי לבכות. עברו חודשים. ואני לא מצליחה להתרומם. מילות עידוד הפכו לשיפוטיות, "מה את עדיין בוכה עליו", "תתקדמי כבר", "מה את תקועה עליו", "אתן אוהבות רק את המניאקים ששוברים לכן את הלב". אנשים מתפלאים שאני עדיין מתגברת, שאני עדיין מתאבלת ושהכל טרי כאילו זה קרה אתמול. מסתכלים עלי במבט מלא בחוסר סבלנות והבנה. הם לא חוו אהבה כזאת. הם לא חוו שייכות. מה הם מבינים. הכל היום נזיל ומזדמן. בן אדם אחד הולך, אז יגיע מישהו אחר. שבוע-שבועיים של באסוש והכל עובר. כשזה אמיתי, זה לא עובר אחרי שבועיים, גם לא אחרי חודשיים. בשנה הזאת, החלום הכי כמוס שלי התרסק לי אל מול עיני, איבדתי את הלב שלי ואת עצמי. כאילו שזה לא היה מספיק, גם חברות של שנים טרקו לי את הדלת בפרצוף. ואני ממשיכה לכאוב. כבר לא מחפשת אוזן קשבת, לא מחפשת לשתף, מסתגרת בתוך עצמי. 

לא חושבת קדימה, לא מדמיינת את העתיד, לא מחכה למשהו טהור ואמיתי. לא הפעם. 

בנתיים, השיר ממשיך להתנגן.

🖤

לפני 4 ימים. ראשון, 8 בדצמבר 2019, בשעה 20:22

 

חוץ מהשיער, הכל נכון

 

 

 

 

 

לפני שבוע. רביעי, 4 בדצמבר 2019, בשעה 16:48

 

כל כך

 

 

בא לי שקט תהומי

ופיצה

 

לפני שבוע. שני, 2 בדצמבר 2019, בשעה 07:35

לפני שבוע. ראשון, 1 בדצמבר 2019, בשעה 23:24

זמנים של שפע.
זורקים מילות אהבה בלי באמת להתכוון ולהרגיש.
מתחתנים בלי למצמץ.
מתגרשים עוד לפני שכל השקים מהחתונה הופקדו בבנק.
שוק בשר.
מטחנת עצמות.
באי התאמה הראשונה, חוסמים, מעיפים וממשיכים הלאה. יש כמה שיחות בהולד גם ככה.
טינדר. אוקיי קיופיד. פייסבוק. מסנגר. וטאטסאפ. הכלוב. האנג. טלגרם.
שפע.
שפע.
שפע.
ראיתם פעם איך ילדים מתנהגים בחנות הצעצועים? הם לא יודעים איפה לתקוע את עצמם מרוב השפע ועל איזה מדף לזרוק את עצמם. החדרים שלהם בבית מפוצצים בצעצועים שהם לא נוגעים בהם. אבל הם רוצים עוד ועוד ועוד צעצועים.
וזה לא עובר באף גיל.
הדבר היחידי שמשתנה זה החנויות
עד שמגיעים לשוק הבשר וזה רק ממשיך. צעצועים מתחלפים בבני אדם.
בני אדם שנבגדים, שנזרקים, שמוחלפים, שמוחזקים בהולד כי אולי כשלא יהיה מה לעשות, אפשר יהיה לנצל את הזמינות שלהם.
בלי יותר מדי מחשבות. בלי להתמקד במישהו אחד. בלי באמת רצון להכיר ולתת מעצמך.
יש את הברי מזל האלה, שמצליחים ליצור משהו משותף ולשמור על זה במשך שנים. אלה שלא מסתכלים על שוק הבשר הגועש. אלה שיודעים שהנתח הכי טוב עבורם, נמצא בבית.
המיעוט הזה שאני כל כך צמאה להשתייך אליו.
בנתיים אני רק צעצוע שלא מעניין אף אחד. נרקבת לי במדף שלי, מתפללת שיפסיקו לגעת בי סתם, שאם כבר מישהו בוחר בי שזה יהיה לכל החיים ושלא יחזירו אותי לחנות כל פעם כי אני לא מושלמת כמו שזה היה נראה בהתחלה.
אף צעצוע לא מושלם. גם לא הברביות במדף שמעלי. גם להן יש פגמים. ועדיין הן יפות. וגם אני. אני שווה שיבחרו בי פעם אחת ולתמיד גם אם אני לא מושלמת.
בלי פתק החלפה ובלי תקנון החזרה וזיכוי.

לפני שבוע. ראשון, 1 בדצמבר 2019, בשעה 15:57

מתעטפת בבדידות. הפסקתי לברוח ממנה כי לא אנצח אותה בריצות. היא חונקת. היא מבודדת אותי מהעולם. קשה לי איתה, אבל באותה מידה קשה לי להיות עם אנשים. יושבת עם חברות והכל רעש רקע מציק. שונאת לשמוע את הצחוק שלהן. כועסת עליהן שהן מאמינות לחיוך המזוייף שלי ואף אחת לא טורחת באמת להסתכל עלי. כולן עסוקות בעצמן. אז אני ממשיכה להאכיל את כל מי שמסביבי בזיוף שלי, שיהיה לכולם בתאבון. זה מה שהכי הולך היום, הזיוף. אמן ויחנקו. כל דקה מהיום היא בצבע אפור כהה. אין חשק או רצון לשום דבר. האנשים מעצבנים, הכאב בלתי נסבל, המחשבות מתישות. יום אחרי יום, אחרי יום, אחרי עוד יום, ועוד יום. ומה הטעם בכל הימים המיותרים האלה. אין טעם ואין פואנטה. יש גם את הלילות. הלילות כשהגוף מותש, אבל הראש בשיאו, מריץ את כל החרדות והלחצים בלופים. שעות על גבי שעות של ייסורים מתחת לשמיכה. מתבוססת בבוץ של מועקה ודמעות. 

וכאילו שזה לא מספיק, אז הנה עוד סתירה ללחי. עם הצד המעליב של כף היד. 

אני פשוט עייפה. עייפה מהכל. עייפה מלנסות להתמודד. עייפה מאכזבות. עייפה משיפוטיות.

לפני שבוע. ראשון, 1 בדצמבר 2019, בשעה 09:40

במה את יותר טובה ממני?
למה כשמגיע הקושי את מקבלת הודעה ממנו ולא אני?
הרי אני הייתי שם כל הזמן הזה, אני זאת שהקשבתי, אני זאת שעטפתי, אני זאת שנתתי מעצמי ומחום הגוף שלי.
אז למה כל פעם מחדש כשמגיעים לנקודה שצריך להתמודד, הוא שולח הודעה לך?
למה ברגעי קושי הוא מחפש את תשומת הלב שלך ולא שלי?
הרי הוא לא מכיר אותך בכלל. הוא אף פעם לא נגע בך ולא הריח את הריח שלך. את לא חלקת איתו את הרגעים הכי אינטימיים. אף פעם לא צחקתם יחד ולא בכיתם יחד. את בכלל לא יודעת מי הוא. אז למה הוא בוחר בך ולא בי ברגעים של מצוקה?
אני לא באמת שואלת.
אני יודעת למה.