בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

הלב זה לא מחסן

אומרת את כל מה שהיא לא יכולה להגיד
לפני 6 חודשים. שבת, 2 במרץ 2019, בשעה 08:45

כרגיל כמו שאני אני והוא זה הוא, השריטה שלי והשריטה שלו יצרו אי הבנה.

לא פעם ראשונה האמת.

 

זו כן פעם ראשונה שהוא אומר לי "עדיף לך בלעדיי". וממשיך "אני לא טוב לך. אני לא יכול לתת לך מה שאת צריכה"

 

אני שלפני שנה היתה שומעת "אני לא רוצה אותך" ומשם "לא אכפת לו ממני" ומיד אחרי זה (כמו בפאאואר פוינט? כשעושים הנפשה "עם הקודם", מכירים?) "זה נגמר. את לא שווה ולא רצוייה אצלי בכלל ולכל העולם בפרט"

 

איכשהו, אני של היום קצת אחרת. קצת צמחה. 

שמעתי את השריטה שלו. את הכאב שלו. את האכזבה מעצמו. את הרצון שלא לפגוע בי. 

 

זה נכון שהוא לא נותן לי משהו ספציפי שאני צריכה. כרגע לפחות.

אבל הוא שמח בחברתי, הוא נמשך אלי פיזית ומנטלית ואני עושה לו לחייך. 

אני לא צריכה לשאול את זה בכלל. אני פשוט יודעת.

 

אז אני לא מגיבה לו בנתיים.

מתבשלת עם עצמי (זה נורא בשבילי להתבשל ככה. טוב שאתם כאן להקשיב וטוב שיש לי את הפרופיל הזה כדי לפרוק)

מנסה את התרגיל הזה ב"לאנשים יש סרטים ושריטות שלא קשורים אליך" כותרת משנה "זה לא שלך זה שלו" 

ומקווה חזק שאני לא משלה את עצמי בכל מיני תקוות ולא מזהה (או לא נותנת לעצמי לזהות) שזה בעצם נגמר.

 

מה אתם אומרים?

 

לפני 6 חודשים. חמישי, 28 בפברואר 2019, בשעה 13:58

אני אוהבת שהוא מקשיב לשיר שאני ששולחת מההתחלה ועד הסוף.

אני אוהבת שאני יכולה להיות מולו אמיתית וכנה וחלשה, לפרוש את השריטות שלי מולו ודקה אחרי להוריד אותו על הברכיים - והוא יכבד ויחייך אלי.

אני אוהבת איך שהוא עושה לי לחייך רק מלשמוע את הרינגטון שעשיתי בשבילו. (לחייך? פאק, לפעמים להרטב)

אני נהנית ומתה מפחד מההתקפה של כל הרגשות האלו.

איכשהו

איפשהו

מסתבר שהשריטות שלנו 

תואמות.

 

לפני 11 חודשים. שבת, 22 בספטמבר 2018, בשעה 10:15

אלוהים אני מפחדת. אלוהים אני מפחדת. אלוהים אני מפחדת. אלוהים אני מפחדת. אלוהים אני מפחדת. אלוהים אני מפחדת. אלוהים אני מפחדת. אלוהים אני מפחדת. אלוהים אני מפחדת. אלוהים אני מפחדת. אלוהים אני מפחדת. אלוהים אני מפחדת. אלוהים אני מפחדת.

אלוהים.

אני מפחדת. 

 

לעזאזל.