שוב אותם הרגעים האלו.
בה הצבתי לעצמי מטרה ואותם פחדים ישנים באים ומכים בי שוב.
משתקים אותי מפחד, לוקחים לי את הזהות שלי.
משאירים אותי עירומה ופגיעה מול אחרים שנשארים לבושים.
מה הצד הזה בי שמרגיש כל כך לא שייך לאחרים?
למה בחוויה שלי אני תמיד רחוקה?
שונה?
מוזרה?
לא מספיק...
למה אחרים נראים כל כך נינוחים באותן החוויות?
או שאולי הם פשוט שקרנים טובים?
או שזו באמת אני הדפוקה פה..
לכולם ההתמודדויות שלהם ומשום מה מרגיש לי בחוויה שלי, שהיא הקשה מכולם.
איך מתמודדים עם פחד מאנשים?
אפשר להבין אם זה פחד מגובה, או נחשים ..
אבל .. אנשים?
בתוך מציאות שבה כולנו שזורים ונתמכים אחד בשני?
לפעמים אני לא ברורה לעצמי.
אוהבת אנשים, שונאת אותם, קוראת כמו ספר פתוח, לא מצליחה להבין, נגעלת, מוקסמת, מתעצבנת, מתמוגגת...
עדיין לא ברור לי אם המין האנושי הוא אמין או לא.
בתוך מציאות שבה כולנו משתנים בכל דקה ומסתירים את הצדדים האפלים שלנו , לא ברור לי אם באמת אפשר לבטוח ב"ניצוץ האלוהי" הזה שנקרא בני אדם.
אולי החרדה שלי מוקצנת, ואלו רק סיפורים שמלבים אותה.
ואולי אני פשוט רואה לעומק של אנשים, לתוך מקומות שאותם האנשים עצמם אפילו לא מסוגלים להביט .
כן. אני רואה מעבר.
מעבר למסיכה של "פיס אנד לוב" ו"כולנו אחד".
אני מסתכלת למקומות החשוכים.
לפחדים, לחוסר הביטחון, למבוכה, לקנאה, לביקורתיות, לספק, לדיכאון ולעצב בעיניים.
נראה לי שאנשים קצת התבלבלו בהבנה של מהו אדם מואר.
אדם מואר הוא לא זה שהולך בדרך האור, אדם מואר הוא זה שבוחר להאיר על החלקים החשוכים שבו.
וכן, זה דורש התמודדות עם כל מה שלא נעים להכרה בצדדים הפחות יפים של האנושות.
אז סלחו לי אם לפעמים אני קצת מקיאה בפה כשאני רואה אנשים ש"מפזרים אהבה" ומטיפים על אהבת חינם ואחרי זה חוזרים הביתה לחושך שלהם.
ואולי החרדה החברתית היא בסך הכל סלידה מחוסר אותנטיות של אחרים.
מהתחושה שאתה לא יכול להיות עצמך ליד אחרים כי הם לא ידעו איך לאכול אותך .
ואיך בכלל יצליחו לאכול אותי אם בקושי טעמו את עצמם?