דיברתי היום עם אמא על זה שלפעמים קשה לי לקבל את העובדה שאני הופכת להיות שקופה מדי פעם.
היא אמרה לי שזה בסדר להיות אדם מופנם.
ושכולנו רוצים שיקבלו אותנו בזכות מי שאנחנו ויאהבו אותנו.
הרי אף אחד לא באמת קם בבוקר ואומר "היום אני רוצה שכולם ישנאו אותי".
אז אמא, היי.
אני כבר שבוע שלם קמה עם המחשבה שבא לי שאנשים ישנאו אותי.
(כבודם של היקרים לי במקומם מונח)
כל מה שבא לי כרגע זה להוציא את כל הדיעות הקיצוניות שלי, לבקר את כל מה שבא לי עקום בעין, לנדות כל מה שנראה לי מזוייף.
בא לי שידחו אותי כל כך הרבה אנשים, כדי שאקלף ממני לאט לאט את שכבת השקר שמקיפה אותי ואראה את העולם כמו שהוא באמת , כשהדמות העירומה שלי בתוכו.
בלי מסיכות, בלי התייפיפויות, בלי נסיון למצו חן או הסכמה, בלי פילטרים.
ככה.
לראות איך העולם מגיב לי כשאני לא הולכת לפי החוקים הדפוקים שלו.
להציב לו מראה ולקבל ממנו סטירות כעונש.
לראות איך לאט לאט אני משילה מעצמי התניות חברתיות שגרמו לי לאמץ דיעות של אחרים, להתקבע בתוך משבצת צפופה , להשתייך לעדר,
ולראות איך העולם חושף לי בחזרה את כל השקרים שלו תוך שהוא בועט אותי חזרה למקום המוכר שלי,
בשוליים.
