רוב חיי פחדתי מאנשים.
פיתחתי חרדה חברתית ועד היום אני מפחדת.
תמיד חשבתי שמשהו בתפיסה שלי לא בסדר.
חשבתי שאני אמורה לעבוד על הפחד הזה, לתחזק קשרים בריאים, לפתח תקשורת בינאישית, לתת אמון, להתמסר.
עבדתי על עצמי הרבה.
מצאתי את עצמי באמת נפתחת לעולם, לאנשים, לסיטואציות וחוויות.
במשך שנתיים עבדתי על יכולות ההכלה שלי, הפתיחות, הקבלה הסליחה וכל הבולשיט הניואייג'י.
מדיטציות,יוגה,מנטרות, ספרים, הרצאות, סדנאות ומה לא.
אתם יודעים מה הדבר הכי מעניין שגיליתי?
ככל שהעמקתי יותר קשרים עם אנשים ,דיברתי על נושאים יותר אינטימיים גיליתי שיש לכולנו משהו במשותף.
כולנו סובלים. כולנו מרגישים לא מספיק טובים.כולנו מרגישים בודדים ולא מובנים.
מובן שמדי פעם יהיו תקופות בהן יהיה משהו שימלא את החלל הריק אבל הבדידות תמיד תהיה שם מתחת.
אנחנו רק מחפשים דרכים להסתיר אותה מעצמינו.
היא תמיד תהיה חלק מאיתנו.
הבעיה היא, שהטבע האנושי הוא להסתיר חולשות. להסיט את המבט מאמת כואבת. לחפש שייכות ולחנוק את האותנטיות.
בגלל זה אנחנו רואים אנשים שמוכרים את הערכים שלהם רק כדי להרגיש חלק מקבוצה.
בגלל זה אנחנו רואים אנשים ששותקים ומתעלמים כשאדם אחר נמצא במצוקה.
בגלל זה אנחנו רואים אנשים שלועגים על שוני של אחרים, רק כדי להסיט את תשומת הלב מהמוזרות שלהם.
בגלל זה אנחנו רואים אנשים שמדקלמים סיסמאות ריקות מתוכן ולא מסוגלים לחשוב עבור עצמם.
עכשיו מילא אנשים לא רק היו משקרים לגבי מי שהם באמת, ניחא.
יש משהו בטבע האנושי, דפוס שלא ניתן להכחדה שגורם לכל המין האנושי לחתור אחר עמדת כוח.
אנחנו רואים את זה במקרו(תראו איך העולם מתנהל)
ואנחנו רואים את זה גם במיקרו. ביחסים הבינאישיים.
החיים לימדו אותי שככל שאתן יותר אמון ואתן יותר מעצמי, כך עולה הסיכוי שאנשים יתפסו אותי כחלשה וינצלו את זה.
כל אחד מאבד את התמימות שלו בזמנו אני מניחה.
יש בכל אדם מפלצת שרק מחכה לאיזה טריגר שיעיר אותה מתרדמת ארוכה.
מספיק היום שתצפצף למישהו בכביש והוא יצא מהרכב שלו עם מחבט ויפרק לך את הצורה.
היום בדיעבד אני מבינה שהפחד שלי מאנשים תמיד היה מוצדק.
לחוסר האמון תמיד היתה סיבה רציונלית.
יקומו הרוחניקים שיגידו "ציפור לא מפחדת מענף שישבר כי היא סומכת על הכנפיים שלה".
ואני אענה להם:
בואו נראה לאן בדיוק הציפור הזו עפה כשקוצצים לה את הכנפיים וזורקים אותה לתוך כלוב.
