לא לאבד את הילד הפנימי שבך
לא לאבד את הילד הפנימי שבך
לא לאבד את הילד הפנימי שבך,
לא לאבד את הילד הפנימי שבך,
לא לאבד את הילד הפנימי שבך,
תזכרי לא לאבד את הילד הפנימי שבך,
לא לאבד את הילד הפנימי שבך,
לא לאבד את הילד הפנימי שבך,
אם רק היה אפשר לחזור אחורה בזמן ולדבר אלי, זאת בגיל החד-ספרתי עם משבר גיל ה30 (כבר בגיל כלום וחצי חוויתי משבר גיל ה30), לזאת שכבר רוצה להיות גדולה (אירוני) ולהגיע כבר לקידומת של ה״גדולים״, קידומת דו ספרתית מכובדת כמו גיל 10 - אז לה הייתי מספרת שהיא אכן צדקה, כי הספירה לאחור לקראת העשור הרביעי המקולל והידוע לשמצה, ביחד עם הציפייה המעכלת את הבפנוכו שלי באותה דממה כמו חומצה המעכלת בשר חי, כל זה זה כמו לחכות לגזר דין כלשהו שיפול משמיים וגם קצת כמו לטבוע בשכשוכית שתן של עצמך.
לכתוב לעצמי ״לא לאבד את הילד״ הפנימי שמועלם לא היה חבוי בתוכי, ואז לקרוא את זה בקול רם, זה הרבה יותר טוב מלעשות העתק-הדבק.
אני מאמינה שאם היה ספר הוראות לג׳ונגל הזה שהוא החיים עצמם, היה כתוב שם:
לא לאבד את הילד הפנימי שבך
לא לאבד את הילד הפנימי שבך,
וכו'
וזה מה שהייתי מעבירה לפוסטמה בת הארבע וחצי ההיא שהיא אני