לפני 6 שנים. 21 באפריל 2018 בשעה 13:59
אמא שלי אמרה לי את זה שנים ולא הבנתי על מה היא מדברת. אני זוכרת בבירור רגעים בהם ביקשתי שתפסיק לנסות להסביר לי למה זה כל כך חשוב, לעמוד זקוף ולחייך גם אם הכי בא לך למות לרגע מבפנים. זו הבאסה ש ל י אמא, אמרתי לה. את לא תביני. הבינה, אגב. הבינה באמת. יום אחד, היא פתאום כבר לא היתה. ואז הבנתי. הבנתי באמת. לפעמים עם כל הלהיות אדם בוגר ואחראי אני גם לגמרי הילדה בקונצרט עם הקוקיות ואני מתגעגעת אלייך כמו שרק ילדה עם קוקיות יכולה להתגעגע. יש לי את הקפה שלנו בקפולסקי בחלומות ואת הרגל הקרושה של פסח בסיוטים ושניהם ממלאים ועוטפים, מה שכן אחד מהם כנראה גרם לי להיות טבעונית😝 תגידי לי את זה שוב ממושקה. תגידי לי שוב שהחיים הם לא לשרוד סערות. הם לחכות שתתחיל סערה ואז לצאת החוצה ולרקוד בגשם