כולל שבתות וחגים

דלת האוטו נפתחת בפנייך. רגל. אספלט. רגל. אספלט. יציבה. מתרוממת. עומדת. אזעקה של האוטו כמה שציפית לה עדיין מחסירה פעימה. מבט למטה לתחתונים שהופשלו , כמו הנערים ששמים מראה למורה את רואה דרכן את כל כולך. הבטנה הזאת , מהצד הפנימי , מסתכלת עליך מלמטה - את ערומה וזה מסנוור יותר מפנס הרחוב. חושך. כמעט חושך. דרך גרב הניילון השחורה שהולבשה עליך את עדיין מסוגלת לראות כתמים של אור. הכל מתערפל. משעין עליו , התחתונים יורדות ותופסות את מקומן בתוך הפה. אפשר לחשוב כמה כבר פיסה הקטנה של בד יכולה להשתיק. והיא יכולה. מסתבר. ריח של דבק נייר משלים את האיטום. הפה חתום . גרב הניילון יורדת למטה עד לצוואר , חונקת מעט , זה לוקח את הראש אחורה , הצוואר מנסה להזקיף כנגד כל ההגיון .
הולכים. הוא תופס במרפק , כמעט סצנה משנות ה20 או 30 או 40. שקט. "הנה ציפור!" ראש הצידה - סטירה. עלבון. דמעה. הריסים נלחמות בגרב הניילון הצמודה. לא בטוח מה עדיף ,להיות עם עיניים עצומות או פקוחות ולהלחם בכל מצמוץ.
דלת נפתחת. הרבה אור. כתמים של אור. צלילי "קוקטייל" , כמעט כמו צלצול הטלפון הזה בנוקיה PIANO BAR. כמו גל עוטפים את השקט בו היית. מצליחה לראות צלליות , להתרגל ,להבין את המרחק , לפלס מעט את הדרך עם הכתפיים , הרי הידיים קשורות. את רואה. זה בסדר. שומעת קרעי שיחות , יודעת שאף אחד לא מכיר אותך אבל כולם נועצים בך. כיסוי עיניים מעל הגרב חותם אותך לעצמך בלבד. "וואלללה!" . המעיל נופל ממך ואת הארנב של הקוסם. ערומה. ואת מרגישה אותו למטה , בדיוק איפה שהתחתונים היו לא מזמן. נעלמה היד שתומכת במרפק. אבל במקומה , יש הרבה ידיים. ידיים. ידיים. ידיים. הן משמאל , הן מימין , הן של אישה והן של גבר. הן צובטות והן מלטפות. הן בכל מקום. מחטטות. פולשות.חודרות. מוכיחות. יד מעבירה ליד אחרת , האצבעות בתוכך מקדמות אותך לאנשהו, כמו תפוח אדמה חם. מאצבע בתוכך לאצבע אחרת בתוכך. את מרגישה כאילו איבדת שליטה בתוך גל ים ענק , הדבר הנכון הוא , לא להלחם.