קצת אחרת

מסתובב לי פה כבר כמה זמן. קורא בלוגים, מסתכל בפרופילים, אפילו שלחתי הודעה או שתיים. 

טקסט על המסקנות עד כה מהמקום.

אימפוטנציה - 

יש אנשים שלא עומד להם,

ויש אנשים שכל הזמן עומדים.

אני עומד מוכן תמיד,

אבל כל כך קטן שלא רואים.

Fun fact

הטקסט נכתב לפני שידעתי על קיום האתר, ופתאום שמתי לב שהוא מתאר את המקום הזה בצורה מדוייקת לדעתי.

סיפור שכתבתי לפני שנה.. דוגרי עדיין דורש עריכה.

קצת חידתי הייתי אומר 

כבר זמן רב שהיה על הכיסא הזה, מהרהר ומהסס, ללא זיע וללא ניד. עטוף חיבוק דק, הדוק ומתקתק, שהזכיר לו אותה. הוא יכל לדמיין את זרועותיה שלה סביב צווארו, רכות כל כך, אך חזקות באופן מפתיע. יכול היה להישבע שהריח את שיערה השחור כפחם מתחת לאפו, ושהרגיש את התלתלים שלה מסתבכים בזקנו.
ולפתע, חלום הפך למציאות. היא נעמדה מולו, והחדר סביבו היה פתאום החדר שלהם. הקירות אותם קירות, המיטה אותה מיטה ואפילו שעון הקיר. וכמובן, היא. עיניי הדבש שלה היו מלאות נחמה בראותן אותו, ועל שפתיה חיוך דק. רגליה החזקות רעדו כאילו כל כוחן לשווא, והיד שהניחה על לחיו הייתה קפואה למרות החום בחדר. הוא רצה לעטוף אותה שוב, לחמם אותה, אך הוא ידע שהוא זה שמביא איתו את הקור. כשניסה לפתוח את מעילה, היא עצרה אותו ומלמלה ״קר לי״, והוא ידע. הוא ידע שהוא זה שגרם לזה, שמעלליו הם שגרמו למעילה זו ברגשותיו. תחושת הריקנות שפקדה אותו בחודשים האחרונים חזרה.
ופתאום הכל נעלם, הכל למעט הריקנות שהרגיש בבטנו. הוא מצא עצמו בחוץ, שלג ערום על גגות הבתים שמסביב, ולידו בת לוויתו הנוכחית מצביעה לכיוון ביתה.
״רוצה להכנס לקפה?״ היא שאלה.
תשובתו הייתה צפוייה, שהרי זו השאלה שלה ציפה כל הערב. זו השאלה שמסמלת אם הצליח להערים גם על זו, או שיחזור לביתו כשהוא עוד ‏תאב. אם יערמו את מלבושם בצד ויוותרו עירומים מבושתם, או ילכו כל אחד לדרכו. בעודה מכניסה את המפתח לדלת ביתה, יכול היה להרגיש את היצר בו גואה, ואיתו אותה תחושה ריקה.
אך כשנכנס, הבחורה כבר לא הייתה שם, והוא מצא את עצמו בבית נעוריו. בגדיו הרטובים מקשים ומכבידים עליו.
הוא זכר את היום הזה. הגשם הגיע באמצע הדרך חזרה מבית הספר, מעילו בגד בו ונכנע לכח הגשם, מה שגרם גם לבגדיו הרטובים למעול בו ולשאוב את חום גופו. אימו מיד נחלצה לעזרתו בדאגה, מביאה בגדים יבשים ומחבקת אותו עם מגבת שתספוג ממנו את הקור.
״עוד לא מאוחר״ אימו לחשה באוזנו.
״עוד לא מאוחר״ הוא חזר אחריה, וקולו הדהד ברחבי החדר. הוא כבר לא יודע כמה זמן עבר. הכיסא התחיל להרגיש רופף, כאילו עוד מעט קורס תחתיו, בחוץ כבר התחיל להחשיך וקול תנועת הרכבים ברחוב כבר שכך. אימו צודקת, חשב לעצמו, באמת עוד לא מאוחר. הוא שוב נזכר בה ובכל הרגעים איתה. בפעם הראשונה שסוף סוף הסכימה לצאת איתו, ואז בנשיקה הראשונה. הוא נזכר איך ניגבה את פצעיו אחרי שחבריו לכיתה דחפו אותו במדרגות, ואיך ניגבה גם את דמעותיו אחרי כל מסיבת יום הולדת שלא הוזמן אליה. הוא כמעט לא הכיר את החיים בלעדיה, מאז ומתמיד היו ביחד. הוא לא זוכר את פעם הראשונה שהיה איתה, אבל הוא כן זכר את הפעם הראשונה שהיה בלעדיה.
הוא זכר ערב נעים עם חברים. הוא זכר משקה אחד, והוא זכר גם את השני. הוא זכר אותם נכנסים לאוטו. דמעות הציפו את ‏עיניו בזמן שנזכר בשברי הזכוכית ובמתכת העקומה. מסביבו צעקות, אורות מהבהבים ואנשים רצים הלוך וחזור.
הוא לא יכל יותר. הוא רצה לצעוק אך כלום לא יצא. הפרצוף השלו שלה ריחף מולו ומאחוריו כל הזכרונות והרגעים מגיעים וחולפים כאילו לא היו, עד שהכל נהיה שחור.

האפלה הייתה כל כך סמיכה שהוא יכל להרגיש אותה סביבו, מחממת אותו ומזינה אותו. אור קטן נגלה מעליו, והוא ניסה בכל כוחו לפלס את דרכו אליו. כשסוף סוף הגיע והתחיל לצאת אליו, הגיעו גם זוג ידיים שמשכו אותו בעדינות החוצה. משב רוח קטן נח עליו וגרם לכל גופו הרטוב לרעוד. הוא הרגיש ריקנות וחוסר וודאות לגבי הסביבה שלו, אך עם זאת חופש מוחלט. חבל הטבור עטף את צווארו בחיבוק דק והדוק, שחנק אותו ולא נתן לו לנשום. ואז, כמו סרט, נקטע הזיכרון המעומעם והכיסא תחתיו קרס.
אבל הוא נשאר באוויר.

כל החיים תמיד הרגשתי לא לגמרי קשור. תמיד הרגשתי שאנשים מגדירים את עצמם ע״פ דבר אחד או שניים בעצמם, אבל שוכחים מכל שאר הדברים שהם. אנשים אומרים ״אני הומו/גיקית/טבעונית/מטאליסט/כל דבר אחר״, וחיים חיים שלמים שסובבים סביב אותו הדבר.

אני לעומת זאת גם גיק וגם מטאליסט וגם ספורטאי וגם כותב וגם ספורטאי וגם עוד דברים, וכולם מגדירים אותי באותה מידה. 

אבל כאן, זה הכי רחוק שהלכתי. כאן אני מרגיש שאני מציץ לאיזה יקום מקביל שעדיין לא החלטתי אם אני יכול לחיות גם בו. אני אוהב בדס״מ, זה לגמרי חלק ממני. אבל האם זה מספיק חלק ממני בשביל להיות כאן? האם יש פה אנשים שמרגישים כמוני? לחפש אותם? לחפש אותן?

לא החלטתי עדיין על תשובה לאף אחת מהשאלות האלו. בינתיים אני אסתפק בבלוג.

נתנו לי שבוע שעבר תרגיל כתיבה, לכתוב שיר על אור.

בסופו של דבר יצא לי שיר על המסקנות מהשבוע :)

אומרים אפלה מתפשטת,
בונים קירות מפניה לשמור.
או אז עליהם משתלטת,
אפלה היא מקום המסתור.

אומרים אפלה מחלה מדבקת,
סבורים כי קיים לה מזור.
נכונו לדעת, אין תרופה מספקת,
אפלה לא נגיף ולא כתם בעור.

אומרים אפלה היא זמנית,
אומרים שגם זה יעבור.
אך תמיד היא תבוא בשנית,
אפלה חייבת לחזור.

אומרים ואומרים, ממשיכים להגיד,
ודבר אחד שוכחים לזכור.
אפלה היא לא עצם, אין לה קרום ולא גיד,
אפלה מגיעה רק כשאין אור.

פעם ראשונה היא הכי קשה. והמילים הראשונות עוד יותר.

איך מתחילים בכלל? ממה? מה תחשבו עליי בהתחלה? ומי אני בכלל שתקשיבו לי? 

את כל זה אני מקווה שנוכל לעבור כמה שיותר מהר :)

ברוכים הבאים לדף הגלם שלי.

כאן אני מפרסם כל מיני כתבים שלי בפעם הראשונה, ומי שיאהב מוזמן לקרוא.

אשמח תמיד לביקורות וניתוחים ספרותיים, להערות, לדעות מנוגדות ולדיון.

מקווה שתהנו :)