בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב
הצטרפ/י לכלוב תוך דקות - ובחינם
הרשמה התחברות

נפלאות השתיקה

אל תנסו להגדיר אותי. בעצמי ניסיתי אבל לא מצאתי מסגרת מתאימה.
כל קשר בין הכתוב לבין המציאות מקרי. מבחינתכם.
לפני 12 דקות. שלישי, 19 במרץ 2019, בשעה 07:46

במיטה שלי.

כששני יצורי הפלא שלי מסביבי.

כשהיום שלי מדגדג לי בקצות האצבעות ומזרים לי את הדם.

כשתחפושות ואיפורים ושמחה גדולה.

להתעורר כשמאוחרי ימים יפים כלכך 

אבל ההווה מחייך יותר יותר מהכל.

להתעורר.

וסופסופ להבין את השנה האחרונה.

את כל מה שהיא נתנה ולקחה עם עצמה.

להתסכל במראה ולהנהן בהנאה.

ולא, לא אוטופיה ולא אידיליה ולא שלומות ולא זרים של לטוסים.

טירוף ולחץ ועומס וכסף וריבים של ילדים.

להתעורר. 

למשמעות. לעומק. לדברים החשובים.

 

פורים שמח.

היום אני מורידה את כל התחפושות.

נשארת אני. בלי שום מסכה. בלי גלימות ובלי איפור. נקייה מכל הסוואה.

עם לב חשוף וחיוך.

 

(בחיי שלא ירדתי מהפסים וגם לא חזרתי בתשובה. פשוט המהות כלכך זוהרת בתוכנו וכלכך נעים מבפנים ומבחוץ)

 

חגים שמחים אנשים יפים.

 

 

לפני 12 שעות. שני, 18 במרץ 2019, בשעה 19:11

 

בטח כל השולטים חיפשו נשלטת כי אחרת אין לי איך להסביר 842 הודעות שלא ידעתי איך להגיב אליהן, בלהעלב, בלהעליב, בלצחוק אז החלטתי לצחוק ולהתעלם....

אבל לפעמים, אפילו זה מאתגר.

כמו עכשיו. 

מקבלת הודעה נוגעת ונרגשת שנשלחה אלי כבר אבל הפעם מיועדת לפרופיל אחר.... או מועתקת, שוב...לשם הנוחות.

כשאני כותבת את זה לגאון, הוא עוד עונה שהוא לא מפגר וזה היה בכוונה...

ואני...

אני...

 

כשאלוהים חילק בינה... בטח כל השולטים...

שולטים... 

 

חזרתי.

פקקים.

 

 

לפני יום. שני, 18 במרץ 2019, בשעה 07:15

רק צריך להגיע אליהן ולדעת ליהנות מהן.

 

אוטוטו חוזרת לארץ.

מדושנת מעונג. משילוב מושלם בין עשייה למנוחה מפרה.

 

 

כבר לא דוהרת. כבר לא שועטת. 

צועדת. מביטה סביבי. מבינה שרגעים חולפים ולא חוזרים וצריך לדעת לעצור אותם. לגעת בהם ולשחרר מבלי להאחז.

לנשום אותם לתאי הזכרון ולדפדף בהם בעת הצורך.

 

 

זה היה טיול משנה תפיסה.

מחבר. מרחיב דעת וצורת מחשבה.

זה היה טיול של חזרה הביתה. טיול של תשובות לשאלות שלא יודעתי לשאול.

 

 

ויש לי כלכך הרבה על מה להודות. וכלכך הרבה מה לחבק. כלכך הרבה לחלום וכלכך הרבה להגשים.

עכשיו יש גם סוג של פרופרציה.

מקום להווה. לעבר. לעתיד.

 

 

כלום לא מובן מאליו.

אבל יש נחמה גדולה בדברים שאתה יודע שיהיו שם בשבילך.

 

יאללה עפה לקנות מתנות ולספוג עוד קצת מהעיר בה נולדתי. 

 

שיהיה לכם בוקר טוב ולמי שמחכה, עוד רגע אני חוזרת.

 

 

 

לפני יומיים. ראשון, 17 במרץ 2019, בשעה 07:07

אני אומרת לעצמי כשאני מביטה לשמש שמתחילה להזדחל אל מאחורי ההרים. קרניים עקשניות חוצות את המעטה המוקצף של העננים ושולחות מנעד רחב של נחמה אל עבר היום שמתחיל.

 

מוקדם אבל הגוף מונע כמו מעצמו...

אני קמה מהמיטה החמה לכפור של לפנות בוקר ונושמת את השלווה שעוד רגע אצטרף להפרד ממנה. 

רעש הפכפוך של הנחל חודר לי את המחשבה ושוטף ממני את הקמט שבין הגבות. מיישר את הראש שתמיד טר אחרי הנושא הבא.

 

הכיסא שלי ממתין לי על המפרסת עוד מאתמול. כיסא קש פשוט. מופנה לגבעות שעוד לא התחילו להתעטף בירק. הבתים שזרועים כמו מסטר פיסים של אנשים שמעריכים את החיבור לטבע.

 

 

אני נושמת.

לפני רגע קראתי כאן פוסט שגרם לי להבין שבאמת מוקדם מידי ושאי אפשר להאיץ תהליכים חברתיים מעבר לאפשר. גם לא במקרו קוסמוס כמו זה. 

נושמת ואומרת לעצמי שהדברים לוקחים זמן וכמו שכבר ציטטתי בבלוג את אינשטיין יקירי, איך לא, קשה יותר לפרק דעה קדומה מאטום.

אנשים מקבעים את עצמם למסגרות ושבלונות בשביל להרגיש ביטחון. בשביל להצדיק. בשביל להאחז. בשביל לחשוב שהם מבינים.

אבל הרוב, עובדים על אוטומט. 

מפעלים את הפיתוח המופלא של האבולוציה: ההשלכה... כמו הצורך שלנו להאניש כל דבר. 

את הטבע ואת האלוהות ואת החפצים אפילו.

ככה אנחנו חייבים למסגר סיטואציות... לתת להם מבנה שמוכר לנו.

להפעיל משוואות ולהגיע לתוצאה.

אם התוצאה המסקנה מורכבת לרוב הסיטואציה מקוטלגת כעויינת. ואל תקפצו. גם אם כן, תקפצו ואז תחשבו. בסוף תסכימו. כולם מסכימים. גם מי שלא. בסוף חוזר. אז תנסו לרגע מהתחלה.

 

 

אני נשואה. באושר. עם באגים ופאקים ועליות ומורדות.

אני מחוייבת בברית חיים לאדם נפלא שהוא אב ילדים ועוגן חיי. איש שיחה ומילה ורגש.

דפוק ובלתי נסבל בדיוק כמו כל האנשים שאני אוהבת.

אנחנו חיים יחד מבחירה.

אמיתית. 

של שנינו.

יש לנו בית חמוד וקטן ושני ילדים קסומים שזורעים בנו חיות ורצון להיות טובים יותר.

אנחנו יחד מאז שאני בת 20.

הוא היה הקרקע היציבה שגרמה לפנים שלי להרגיש מספיק בטוח בשביל לזעזע את הבטחון שבאשליה.

אנחנו חיים יחד מבחירה.

אמיתית.

של שנינו.

שנים של מיניות נפלאה ותשוקה נמוגו אל תוך השגרה והותירו חברות כנה, אהבה גדולה, רשת של ביטחון עם חוזק של כורי עכביש (אתם יודעים שזה אחד החומרים החזקים בעולם?).

אז במשך שנים התנזרנו. הוא כי הוא מונוגמי מודע ואני כי הוא מונגמי מודע :).

אחרי שנים, של שיחות והבנות וריבים והשלמות החלטנו יחד מתוך בחירה שאנחנו נשארים יחד.

כי יציב. וטוב. ובוקר טוב. ולילה טוב.

וילדים. וחיבוק. וחוברים. ושם אחד בשביל השני באש במים בשגרה.

כי השיחות, כי החברות, כי הכבוד, כי הכנות.

אנחנו שלובים ושותפים בחיים אחד של השניה.

אין שקרים. אין השלכה. אין קנאות. אין רכושנות.

ויש הבנה. 

שאם השני ימצא את המקום שלו במקום אחר זה בסדר ומקובל ואפשר. כי יש בנינו המון ויש יחד אבל מצד שני אין תשוקה מינית. אז שחררנו.

אז אני נשואה. מחוייבת.

אבל לא מחפשת תחליף אלא רוצה למצוא אדם.

אם לשפוט אותי דרך המשקפיים המקובלות אז כל המסקנות ברורות. אבל הבחירה לא קיימת.

ולמה לעזאזל עד שהעולם הגיע למצב שלפחות בחלק מהמקומות יש  בחירה ואנחנו יחידי הסגולה, למה לעזלאזל לוותר עליה???

אז אני לא מוותרת. הולכת עם. מרגישה עם ורוצה עוד.

האדם שיכנס לחיי יצטרך להבין שיש כאן משוואה עם הרבה נעלמים. ועוד יותר נוכחים.

ילדים. עוד אדם. עבודה תובענית. ואחת אני משוגעת (תגידו את זה מצחיק) שחייה ונותנת לחיות.

קצרה מידי למסגרות. אדישה לשיפוטיות. פתוחה ליצירתיות. וסולדת ממוסכמות מאולצות שאנשים לוקחים על עצמם כי ככה הם מכירים.

אני מבטיחה לכתוב על זה המון.

מבטיחה לנסות לפרום את הקבעונות.

לנסות להראות מחשבה גמישה.

אולי גם אני חטאתי בפני עצמי שלא כתבתי על זה מספיק. לא בשבילי אלא בשביל אנשים שמחפשים לעשות אחרת ונתקלים באותן חומות של כל המקדימים.

אז מוקדם מידי.

אני אומרת לעצמי. אבל כל מהפכה התחילה איפה שהוא איך שהוא ואני? המטרה שלי להשאיר לילדים שלי עולם טוב יותר.

נקי יותר. 

נסבל יותר.

מקבל יותר.

נוח יותר.

לחיות. לנשום. להיות.

בתוך עצמם וגם קצת בתוך עמם.

 

 

בוקר. טוב. 

 

לפני יומיים. שבת, 16 במרץ 2019, בשעה 08:52

 

קצת שקט לא יהרוג אותך הוא אמר לי בגאורגית מדוברת ושילם את החשבון.

אני מכירה אותו 35 שנה. 

משמע מאז שאני חיה.

26 מתוכם הפריד בנינו ים אחד ועוד כמה יבשות אבל יש דברים שאי אפשר להפריד.

כמו אהבה. זוכרים שכתבתי?

אז מצאנו תמיד דרך להיות מחוברים וכשהיה צריך חיבוק הוא חיכה. גם אם החוט המקשר היה הווצאפ.

עד לפני 3 שנים הוא היה אחד הגורמים הבכירים בפולטיקה הגאורגית. איש שמתנשא ל1.9 מטרים של בינה דחוסה ומוטבציה של שד. עד לפני 3 שנים. אחרי הוא שיחרר.

אסף את ההינרציה ועבר לחור נידח. בנה סביבו משק אוטרקי והתנתק. מהעולם. לא ממני :)

 

 

כשהוא שמע שאני מגיעה הוא הזהיר אותו שאפנה יומיים. הקול השבור שלי שמסביר לו שאני כאן סהכ ל4 ימים בהם אני צריכה להספיק לעשות עבודה של שבועיים לא הזיז לו כלכך כצפוי...

יומיים הוא נתן לי להתנהל באופן  תקין. ערמה של פגישות ואנשים וגלונים של יין גאורגי טבול באוכל שלא נגמר גם כשנגמרת הארוחה.

אתמול הוא התקשר.

מפה לשם הקפה הפך לאירוז שלי וסוג של חטיפה בהסכמה.

כשאני מחפשת נקודות וווי פי בשביל לבטל פגישות ומנסה להסביר בקבלה של המלון למה אני צריכה חדר כשאני לא בחדר.

 

 

 

הנסיעה הייתה מטלטלת. תרתי. ניסיתם פעם לדחוס שנים בכביש מהיר שנגמר עוד רגע? הוא הקשיב בקשב. גאורגית משולבת אנגלית מושחלת בדיחות בעיברית. הוא צחק. בכה. ובעיקר נסע.

הרחיק אותי מכל מה היתי צריכה להשאיר רגע מאחור. הנוף התחלף לאט. הפך דליל באנשים ועמוס בצמחיה של סוף חורף. צבע אחיד של אדמה לחה.

בסוף הדרך הייתה שתיקה. של הבנה.

 

 

מאז נדלקו עשרות גויינטים של שלום. 

נמזגו כמה בקבוקי יין וצאצה וממני ירדו שנים רעש ועומס.

קשה להסביר את החוויה. 

קשה להסביר זיכרון שלא קיים אבל משאיר מקום לרגש מבעבע. רק מי שמבין יבין. הוא יודע. ובגלל זה קל. אולי. ואולי גם בגלל שמכירים. אחד לשני את העצמות.

 

 

אז אני יושבת. ולא השקט לא הרג אותי. רק הסיר שכבות של טירוף וקצת החזיר אותי הביתה. הביתה של ילדה. שמחפשת גחליליות ומביטה שעות בנהר.

דרכה קל יותר להבין את האישה שדוהרת קדימה ומנסה להמציא את הגלגלים שמתחברים בדיוק מושלם לסדקים שיוצרים בנו החיים.

 

 

אז אני כאן. בפיסת אלוהים יפה עד שאין מקום לנשימה או צליל מיותר.

 

שבת של נחת. מנוחה. 

לפני 3 ימים. שישי, 15 במרץ 2019, בשעה 10:56

רצה מפגישה לפגישה אבל עדיין מתרגשת מהאווירה ומהזכרונות שצפים מדי פעם...

מתרגשת. מוצפת. מוקסמת. מונעמת.

 

 

 

 

 

 

 

לפני 4 ימים. שישי, 15 במרץ 2019, בשעה 06:55

 

בוקר טוב. 

לפני שבוע. שישי, 8 במרץ 2019, בשעה 10:50

 

פעם בכמה חודשים אני מתנדבת להעביר שיעור בכיתות של הילדים שלי...

כל פען נושא אחר. לפעמים הם בוחרים לפעמים אני.

 

עכשיו בדרך לכיתה של הקטנה.

הנושא הוא מנהיגות אישית ולא אפליית מתנקנת מגדרית.

ואני לא נושמת מהתרגשות כי זה הדור שגדל על טהרת האני ולא התניות הכלל.

ויש להם סיכוי להיות הם לפני התבנית החברתית.

רק לתת להם כלים ובטחון ושלום לגדול בו.

 

 

 

 

תחזיקו לי אצבעות.

 

לפני שבוע. שישי, 8 במרץ 2019, בשעה 08:31

 

לא ממש בחרתי להיות מה שאני.

זה המולד משולב עם הנרכש שתופס תעוצה עם אנרצית החיים.

הכל יחד הפכו אותי לאני.

אמא לשני נפלאים. שותפה לחיים. בת. חברה. אשת קריירה.  ולרוב לא בסדר הזה.

לא ממש בחרתי להיות מי שאני אבל מצד שני למזלי בשני העשורים האחרונים של חיי היה לי את המרחב לבטא את עצמי.

ונכון שהקריירה שלי היא תוצר של רצון וכורח כלכלי שאם לא היה אותו יכול, לא בטוח, הייתי בוחרת במסלול מקל יותר. מצד שני, מי שראה אותי בעשייה שלי יודע שזה מקומי וכל דבר אחר יהיה פחות אני.

ויכול להיות שאם לא הייתי בוחרת בשותף לחיים שגדול ממני ב20 שנה לא הייתי מתרבה בגיל 24 והיום לא היה מעיר אותי בנשיקות, ב5 ו40 בבוקר!!!!! יצור פלא שכבר מתנשא לגובה שלי.

ויכול להיות שאם לא הטראומה בכלל החיים שלי היו זורמים באופן שונה.

ואם לא העלייה לארץ אז לבטח הייתי מישהי אחרת.

ויכול להיות שאם לא הייתי מגלה את עצמי בגיל 15 לא הייתי כלכך שבעה וממוצאה בגיל 35 ועדיין הייתי טרה אחר סיפוקים והגשמות בהבלחות נוצצים.

 

אבל אתם יודעים מה העיקר? העיקר שהיום עם כל העומס והברדק והקושי, שרק חלקו מבוטא כאן בבלוג, אני שמחה במה שאני ויותר מכך, אני שמחה במה ומי שסביבי.

ומבינה עד כמה שהכל קבוע ועד כמה אין דבר שהוא לא בר שינוי.

ויש לי פריוולגיה לקטר על בית שלא מספיק נקי וכוס שלא מספיק רטוב ואוטו שלא מספיק חדש, ועל שלבד ועל שעייף.

כי בשנה שעבר, בדיוק בדיוק לפני שנה היתי כרוכה מעל מיטה של ילד חולה סרטן ושם הבנתי את מה שכתוב בהרבה פוסטים וסטטוסים ושם לא היה איכפת מכלום. רק שיחיה. והיום הוא חי ואני, לא יודעת למה אני ובטוח לא מה יהיה מחר אבל אני מתנחמת שהיום וזה כלכך הרבה.

 

הבהרה! לא הילד שלי היה חולה. אלא ילד של אישה שהיא אחות בלב ונפש. סליחה אם הובן אחרת למרות שזה לא משנה ממש.

 

 

יום שמח נשים וגברים וכל מה שבניהם.

המגדר הוא שולי בחברה בריאה.

ואני מקווה שהילדים של הילדים שלי יזכו לחיות באחת כזו.

 

 

יום של נחמות נעימות ושמחות קטנות.

♡ הרוח

לפני שבוע. רביעי, 6 במרץ 2019, בשעה 17:39

 

 

מזכירה לעצמי שהם.

שהם תווי הדרך.

ואני הרבה בזכותם.

 

 

ים שעות הכבישים.

עד לצפון רמת הגולן ובחזרה לבטונדה.

עכשיו פגישות.

עוד מעט אירוע טעימה.

באמצע הקטנים קפצו לחיבוק.

אז תודה.