לפני 5 שנים. 9 במאי 2019 בשעה 19:38
הי אתה כן אתה. אני רוצה להגיד לך משהו.
משהו על עצמי, אולי משהו על כולנו
אני רוצה להגיד לך שאני יודעת מי אני
אחרי ארבעים ומשהו שנה פה על הכדור.
אני רוצה להגיד לך שאני לא זקוקה שיגלו לי
על עצמי מי אני.
או על הגוף שלי או על מה אני אוהבת במיטה
אני רוצה להגיד לך שבחלק הזה של עצמי אני לביאה.
ולביאה יודעת יפה מאד מה הכי נכון וטוב לה
מתי היא רוצה לצוד ומתי היא רוצה לנח.
ואני נהנת היום מחופש מיני כמעט מוחלט.
קודם כל בזכות זה שאני אישה (וגם בזכות זה שאני אישה יפה)
אני באמת יכולה לשכב (כמעט) עם כל מי שאני רוצה.
ועדיין עם כל החופש הזה
אני לעולם לא אחפיץ את הפרטנר שלי
ולא אתן לו הרגשה של ויברטור.
ואני בוחרת בקפידה את מי להכניס לחיי
ללב שלי
למיטה שלי
ולגוף שלי.
וכשאני עושה את זה
זה הכי אישי שיש.
ואני יודעת.
יש יפות יותר, רזות יותר, חכמות יותר, מוצצות הרבה יותר טוב.
יש ילדות בנות 25 עם שדיים עומדים ויופי של נעורים
שבאמת מחפשות לרצות את הגבר שלצידן.
זו לא אני.
אני גם יודעת
שיש צערים יותר
יפים יותר
חכמים יותר
עשירים יותר
וסקס הרבה יותר טוב ממך.
ועדיין הסיפור שלי ושלך הוא אחד.
כשם שכמוני יש אחת וכמוך יש אחד.
ואם אני רוצה אותך בחיים שלי ובמיטה שלי זו לא חולשה- זו בחירה לאהוב אותך.
לרצות מישהו ולהראות לו את זה - זה כח לא חולשה.
לרצות מישהי ולהגיד לה את זה - זו גדולה.
לבחור לתת לאדם שאיתך הרגשה שהוא מיוחד עבורך זו זכות.
הכי קל זה להחפיץ ,לזלזל, לעשות סקס נטול רגש,
לשפוט את האחר על המיניות שלו הרצונות שלו הסטיות שלו….
הכי קשה זה לא לשפוט. לקבל להכיל.
לפתח חמלה. (ואני מדברת על חמלה לא על רחמים - יש בנהם הבדל תהומי)
הכי קשה זה לאהוב למרות ולא בזכות.
לתת מקום של כבוד לאדם השני שבחר להכניס אותך אל חייו ואל מיטתו.
גם אם זה לפעמים לזמן ממש קצר.
ונראה אותך בפעם הבאה שאתה בוחר אחרת זוכר שבסופו של יום כולנו מחפשים
מקום לשים בו רגע את הראש ולנח.
