שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

בין השכל לרגש

על החתום, שלכם באהבה (לא באמת)
&#@.
לפני חודשיים. שבת, 18 במאי 2019, בשעה 09:36

 

כלפי חוץ.

אך את מה שהשארת עליי ובי רק אני יכולה לראות (ולחייך ולהיזכר ולחכות).

 

לפני חודשיים. שישי, 17 במאי 2019, בשעה 17:46

הרגע הזה, השנייה הזאת שהכל מתבהר לך, השליטה לא שלך יותר, את לא שלך יותר. את שלו ובאחריותו.

ברגע הזה, כאשר ידיי היו אזוקות מאחורי הגב, כפות רגליי מורמות כלפי מעלה ואני עומדת על ברכיי, בובת מריונטה של ממש. בשנייה הזאת ששיווי המשקל אבד, אני רואה את הנפילה שלי על הפנים מתקרבת ואין לי איך לעצור את זה, הלב נדם וברגע הזה, בשנייה הזאת, שנייה לפני ההטחה על הרצפה החזקת אותי והחזרת למקום. זו הייתה שנייה שההרגשה, התודעה הייתה חדה כסכין. אני רק בידיו.

*

כל אחת מתחברת למצב תודעתי אחר. אחת רוצה להרגיש בעיקר ילדה, השנייה זונה והשלישית בובת סיכות (ומחטים ורצועות).

עם הזמן שלנו ביחד הבנתי שאני אוהבת, חפצה, מתחרמנת מלהיות לא שלי. רוצה להיות שלך, עד הסוף ומעבר. אבל, אפשרי (באמת) לחוש כך? שאלה רטורית, מסתבר.

*

קל למסור את השליטה כאשר החרמנות גואה והצרכים משתלבים עם אקט המסירה. לכן, הפיכתי לבובה שלך אשר אתה מזיין שאני עמוק בתוך השינה או החניקה שלך אותי באמצע הזיון נתנו בי את התחושה המחרמנת של להיות שייכת לאחר ולא לי.

אבל, לאחרונה, אני חווה את השייכות אחרת. ברגעי הקצה אשר קורים ברגעים הקשים ואפילו ברכים. האימה בהבנה שכאשר אתה תחפוץ, אתה תיכנס איתי לשירותים ותצפה בי אמ.. איך נאמר זאת בצורה עדינה... מטילה את מימיי. התחינה, המבט המבוהל לא עוזר, אני לא שלי, אני שלך. (ולא, באקט זה אין אלפית אחוז מלבב או מקרב, לדעתי).

המבוכה בהצגת איבריי האינטימיים בפניך בתנוחות הכי עלובות, נתינת מכות חשמל או אפילו הפחד מהפעלת רפלקס ההקאה עקב בליעת השתן לא באמת משנים. הידיעה כי הרגשתי ודעתי האישית בנושא לא מהווים משקל אלא הדבר יישנה רק אם לך אכפת מחדדים בי את התחושה כי אני לא אלא רק שלך. 

אני יכולה להתנגד (אני לא אתנגד) אבל זה לא משנה, אני לא שלי יותר, אני שלך. ולא רוצה את זה בשום דרך אחרת. (אפילו אם זה אומר שתחבק אותי לפעמים, אדוני שלי ❤)

 

 

 

 

לפני חודשיים. שבת, 11 במאי 2019, בשעה 21:51

אמרתי לו שאני לא נקשרת.

אמרתי לו שאני לא מתעסקת בענייני הרגש.

אמרתי לו שתהיה הפרדה: אני באה, תשתמש ותשלח אותי לחופשי.

אמרתי לו שאהיה שלו אך לזמן מוגבל כי אני, אני קודם כל של עצמי ולעצמי.

אמרתי לו שלא יטרח, אני פשוט אחרת. 

והוא חייך.

והיום קשורה אליו בדבק 3 שניות, מסרבת לשחרר מאחיזתו.

והיום מחכה לטביעת ידו על גופי, בכל אופן שהוא רק יחפוץ, לעיתים מרגישה שכל כולי לא מספיק ורוצה רק לספוג את הכאב בשימוש. בשבילו ובשבילי. 

והיום אני מודה ונוצרת את הרגש המוזר הזה, הלא הגיוני בעליל הזה, המבלגן מוחות ומרטיט נשמות. 

היום אני שלו, מחייכת לעצמי ומרגישה הכי למעלה, מתחת ובשביל אדוני שלי.

 

 

 

 

#(גם אמרתי שלעולם לא אהיה קיטשית.. אז אמרתי) 

לפני חודשיים. שלישי, 7 במאי 2019, בשעה 10:41

שמעו קטע לגביי:

  • אני ביישנית, לא מאלה שאוהבות למשוך תשומת לב אבל אני מתענגת על כל מבט שמופנה לכיווני.
    • אני חנונית, יכולה לצטט לך חלקים לפרטי פרטים מסרטי מארוול (מתאוששת מהצפייה בסרט הנוקמים האחרון), קוראת קומיקסים ויכולה לדון בלהט ורצינות תהומית על ספוק ויש בין מין הערסיות המזרחית החמודה. אה, ועדיין הסטייל שלי הוא אורבני בעיקרו.
    • אני חסרת ביטחון עצמי בחלקים מסוימים ובחלקים אחרים אני יהירה להחריד ויודעת ששווה מכל מי שנמצא סביבי.
    • יחסיי עם משפחתי מורכבים, אהבה, כעס וטינה נמצאים שם ולא משנה מה, אגן עליהם בגופי ונשמתי.
    • הבדסם שלי הוא מטונף, רוצה את הכאב, את הדם המלוכלך את לקיחת הנשמה והוא גם שבילים של צמר גפן מתוק, רגעים של התכרבלות וטיפול.
    • אני אוהבת את עצמי ויש רגעים שרוצה לקחת אזמל ולחתוך את פניי, לנתץ את המצח בפטיש ולגזור את שולי השומנים בבטן במספריים ושיהיה חד במיוחד.
    • מעריכה דיפרנציאליות וביטוי אישי ומקפידה על לוק בסטייל (המקובל) תוך כדי זריקת הערות על שונות שמפריעה לי.
    • אני חזקה, בעלת כוח פנימי לא דל העוזר לי להתמודד עם קשיים על הצד הטוב ביותר ובמקרים ומצבים שקורים לפעמים מרגישה כעלה נידף ברוח הזקוקה למשענת חיצונית.
    • אני רגישה לעצמי ולאחרים, מרגישה אחריות טיפולית ולעיתים משתמשת בחדות האינטיליגנציה הבינאישית שלי בשביל לפגוע בדיוק איפה שכואב. רגעים אחרי מתחרטת.
    • אני חכמה, לפעמים נשמעת חכמה מכפי שאני באמת, לפעמים נשמעת טיפשה.
    • אני שקטה ומחשיבה את השקט לכוח. אך יש בי ארס שמחכה להרעיל.
    • אני אסטרו ברמה של לישון על ספסל בבאר שבע כי שכחתי מה קבעתי, להיתקע בחור לא ידוע ולמצוא את דרכי חזרה בטרמפים כי שכחתי את הארנק והפלאפון כמובן שנכבה. וזוכרת מקרים, שיחות ורגעים לפרטי פרטים. וכל פרויקט שלוקחת מקפידה עד הפרט האחרון, אין דבר שיחמוק מעיניי.
    • אני בנאדם קיצוני בפרטיות שלו, מעטים האנשים שחולקת בהם את חיי ובפלטפורמה זו כותבת (חלק) מנימי נפשי.

לא התכוונתי לכתוב כל כך הרבה, אלו הדוגמאות שיצאו ממני כתגובה לצירוף המילים "תהיי אמיתית". אמיתית? באמת? כי מה פירוש המילה אמת בכלל? מי אמר שיש רק אמת אחת? אתה מבין את זה סתום שלא מודע לאדיוטיות שבדבריו?
יש הגדרות אבסולוטיות: אני גבוהה/נמוכה שיער מתולתל/ חלק ופה אין התפלספות יתר, מדובר בנתון יבש.
אבל, אבל (!) מכלול האדם זהו לא הגדרה חד מימדית, אתם מבינים את זה אנשים קטנים וטיפשים שכמוכם? אז בואו, תרדו מהעץ הגבוה, רואים מפה את התחת הדלדל שלכם. עדיף שתסתכלו על התחת האפרסק שלי.
תהיי מי שאת.נקודה.
ואם את חזקה, זה לא אומר שאין רגעים בהם את מרגישה שעומדת להתפרק הרי פאק, אפילו קפטן אמריקה בכה. אם רואים בך דמות מגוננת זה לא אומר שאת לא יכולה לנער ולבעוט אותם לאלף אלפי עזאזל. (לטובתם כן?)
לא ייתכן שמנסים להכתיב את תוכן הפרסונה האישית.
פשוט תהיי מי שאת. מה שיוצא ממך באותו רגע, גם אם הדבר לא מתיישר עם התיאור הכללי של אחרים (או של עצמך) עלייך.

 

אם את חזקה ועם עומק וכו' את לא תעלי תמונה (הרי תהיי אמיתית, לא?)
איזה בולשיט.

לפני חודשיים. ראשון, 5 במאי 2019, בשעה 15:01

שייכות

רגע שלנו: מותשת וכאובה אני מובלת למקלחת. אתה מקלח אותי, לא לפני שאתה מוודא שהמים בטמפרטורה המושלמת. אתה מסבן אותי ביסודיות, משפשף חזק כל אזור. אני מסבנת אותך בעדינות, מלטפת ומנשקת נשיקות קטנות. שוטף את הסבון מעליי ומנגב. חוזרים למיטה, מחבק אותי בעוצמה של פריקת עצמות ולוחש: מה יש ילדה שלי?

 

אם היו מבקשים ממני לתת כותרת לחיי, הכותרת הייתה: הניסיון להיות חלק מ. הייתי מוכנה לעשות הכל: לכאוב, להיחתך, להיזרק, להיעלם לתוך דמות שתסב עונג ומכך, סיפוק. הרצונות שלי לא נחשבו, החלקים שבי שומשו כחומר ללעג וזלזול. משם, נק' ההיפוך הייתה קיצונית בהיפוכה: מניסיון מדמם להשתלב לבידול עצמי עיקש. ושקרני. כי הפחדים שלי לא משנים, העיקר שאחרים לא יידעו וישתמשו (בי) כנשק נגדי.

ובתוך כל זה, למדתי איך לא לחשוף פגיעות. עד היום המחשבה על לבקש ושיתעלמו מכך מצמררת אותי עד דמעות. מפחיד אותי לרצות ולהיענות בשלילה, בדחייה. אז למדתי לא לרצות. כלפי חוץ. איתך זה לא עובד, אי אפשר להיות איתך בערך וכמה שניסיתי להילחם ולהדחיק את העובדה , לומדת לא לפחד מהשייכות אליך. לומדת להנות ולהירגע מהתחושה החמימה בבטן, התחושה של היותי שלך.

 

ריצוי

רגע שלנו: אני שוכבת מתחתיך, מדממת מכאב. בטוחה שלא יכולה לספוג עוד חדירה אחת. עוד מגע אחד שלך ואני מתעלפת מכאב. אתה מלטף את פניי, שואל האם להפסיק ועונה "לא אדוני, תהנה".

 

המודעות לנטייה המרצה שבי הגיעה לשיאה בשנה האחרונה. עד אז שילבתי והחשבתי אותה כאמצעי למימוש רצוני להשתייך ולכן שנאתי אותה. שנאתי את העובדה שאני רוצה לגרום לאנשים סביבי להרגיש טוב, בזכותי. ניסיתי להתכחש, ניסיתי לצאת נגד עד שקיבלתי והחשבתי נטייה זו כחיסרון וסימן לחולשה שלי.

מולך, אני רוצה להעניק לך אותי במלואי, בטוטאליות ושרק תיקח ותהנה ממני. הקבלה של תכונה זו התחילה בהתעסקותי לרצות אותך: אני לא נזירה בודהיסטית, חלק מהעונג שלי זה הידיעה שאני מסבה לך עונג וסיפוק. חלק מההתמסרות שלי היא תחושת הריצוי, הדרך  בה אני יודעת להראות שאני אוהבת היא להעניק את עצמי. משמח אותי לשמח אותך ומענג אותי להסב לך עונג. בדרך בה אתה בוחר. איתך, אופיי המרצה אפילו נעים לי. ואיתך זה בסדר, אתה לא משתמש בזה נגדי, איתך אני בטוחה.

 

צייתנות

רגע שלנו: שוכבת לצידך, מאוננת וגומרת. אתה אומר לי לאונן שוב, מייללת שאינני יכולה. מאוננת שוב וגומרת. אומר לי לאונן שוב ואני בוכה שאינני מסוגלת. מאוננת בסבל וגומרת. אתה מצמיד את רגלך לדגדגן ואני משתוללת כחיה פצועה המוחזקת על ידך.

 

אתה לא מרבה לקשור או לאזוק אותי, לפעמים אתה אוהב את הגיחוך שבדבר אך אתה מעדיף את הריסון שלך אחרת. כאשר אני קשורה יש בידיי רק ברירה אחת: איך לספוג את הכאב אך הספיגה תהיה או תהיה. כאשר אני משוחררת ונדרשת להישאר במקומי מלחמה פנימית עיקשת מתרחשת: לציית מול האינסטינקט ההישרדותי של הגנה עצמית. 

(בחיי שלפעמים כבר מעדיפה שתקשור אותי).

ולמה המלחמה העיקשת הזאת? למה חשוב לי להשקיע את שארית כוחותיי בלציית? בניגוד לאופיי המרצה, כמעט מעולם לא צייתתי. לרוב מחיתי, סירבתי, דרשתי להבין למה ומדוע. והאגו, אויש האגו... איתך זה לא כך. להפתעתי בשלב די התחלתי האגו נח בצד כמו הצורך להקשות על כל דרישה.

ופה ההבנה פחות מחמיאה: ההבנה שיש את הפחד לאכזב. אותך ואותי. אלו רגעים מכוערים של חוסר ביטחון וצורך בהחזקה שלך עד שמרגישה בטוחה ויש בי חשש שתחושה זו תתערער במידה ולא אציית. אני זקוקה למילים שלך בשביל לדעת ולהרגיש רגועה בתחושה שבאישור שלך. לאחר הציות. 

 

נשיות

רגע שלנו: לבושה בשמלת מיני שחורה קיצית וצמודה, ללא תחתונים וחזייה מתחת. נעלי סניקס לבנות וקולר לצווארי, יוצאים לטיול. אתה אוחז בידי חזק, אם אני מתרחקת קצת אתה מיידית מצמיד אותי אליך. מטיילים וערה למבטים החמים הבלתי פוסקים ומרגישה בטוחה, קטנה ונחשקת. זונה קטנה ליד אדונה.

 

תמיד שאני חושבת שלא תצליח להפתיע אותי יותר, אתה מוכיח לי עד כמה אני לא יודעת. באלו מצבים כבר ראית אותי: צוחקת, בוכה, מנוזלת, מעורבבת עם שלל נוזלים, מימיקות של חיה פצועה ומדממת והפלא הוא שבכל מצב שיש, עד כמה שאני מתרסקת לנוכח החשש של איך אני נראית בעיניך, אתה תמיד מראה לי שטבעי זה הכי יפה שלי. גם שאני מרוחה על המיטה, פצועה ורועדת כאילו אני נמצאת בקריז. 

יש לך נק' מבט שונה על העולם משלי. לך לא מספיק יופי חיצוני, אתה רואה יופי בצורה שונה משלי. וזה מוציא אותי מדעתי. אני מנסה לסחוט ממך אישורים על דבר היותי נחשקת בעיניך ואתה תמיד חוזר ליופיי הטבעי בעיניך. 

הקשר איתך עושה עבורי מה שלא עשו קבלת המחזור החודשי, איבוד הבתולין (בערך, לא זוכרת) וחווית האורגזמה הראשונה. אתה הופך אותי לאישה. שפויה ונוירוטית בו זמנית, נשית וילדותית, ביקורתית ומפרגנת, חזקה וכנועה, מגובשת ומעורערת גם יחד, חסודה וזונה. ילדה, אישה, זונה, שלך. 

 

פתיחות

רגע שלנו:יום וחצי אחרי, אני ספק אומרת ספק מבקשת להתקלח ואתה שואל אם אני רוצה שתקלח אותי, אני מחייכת ומשיבה שלא.

 

ובמקלחת, כועסת שהשבתי לך שאינני רוצה שתקלח אותי. ברור שאת רוצה, טיפשה. 

אחד הדברים שהכי קשים לי בקשר שלנו זה לבקש. כשאתה מאלץ אותי לבקש או להצהיר על רצונותיי, זה תמיד תופס אותי לא מוכנה, לא משנה כמה אני מתרגלת וכמה חושבת שהתגברתי על השטות הזו מהפעם הקודמת שתירגלת אותי אני תמיד מגיבה כילדה בת ארבע שתפסו אותה עם האודם של אימא.

למה לא עניתי כן? לא פשוט יותר?

ומהרגע הזה משחזרת את אותם רגעים כתובים לפרטי פרטים, נזכרת במתחים בשבוע שקדם וחושבת ומבינה.

בקשר שלנו, בשונה מקשרים אחרים שהיו לי אין אפשרות להביא את עצמי בערך, אני מביאה את עצמי במלואי, מביאה את כלל חלקי הפאזל שמרכיבים אותי, הגלויים ואלה שהתאמצתי עד כה להסתיר. 

אוי כמה מנסה להסתיר... 

לפני חודשיים. רביעי, 24 באפריל 2019, בשעה 15:36

לא ילדה, לא מבגדים. את יודעת ממה.

לפני חודשיים. רביעי, 24 באפריל 2019, בשעה 01:00

שרועה בתנוחת עובר על המיטה,

הוא מתקרב, מושך בשיער וגורר אותה לאמבט.

צמודה לפינה, על הברכיים ומבט מושפל

פותחת פה וממתינה לתוצאה.

השתן שלו יוצא ומכסה כל חלק בגוף מהשיער דרך הריסים ועד לסרעפת.

נחנקת, מקיאה, הקיא נמרח על הפנים בתוספת רוק וטיפות נוספות של שתן.

הוא מורח הכל עליה, מתרחק ושוטף ידיו.

הוא מתרחק, לא מלטף ולא מנקה אותה. יוצא ונועל את הדלת אחריו. שנייה לאחר מכן וגם האור נעלם.

צמודה לפינה, יושבת על רצפת האמבט. מחבקת רגליה ונשארת לבדה, כטינופת בחשכה.

אפופה במין שינה, מרגישה יד מלטפת. ידו אוחזת, מקלחת ומסבנת. 

צמודה לפינה, עומדת על הרגליים ומבט מושפל.

הוא מנגב אותה, מוודא שהיא נקייה וסוחב אותה למיטה.

צמודה לאדונה, שוכבת על הצד ומבט מושפל.

 

עוצמת עיניים ונרדמת, שמורה ולצד אדונה. שלה. 

 

לפני 3 חודשים. רביעי, 17 באפריל 2019, בשעה 19:46

לילה:

אני במצב לא כל כך שימושי, לכן אדוני הבטיח ערב של חיבוקים.
ילדה קטנה.
וזה היה נחמד, באמת, לכמה דק'.
אך מוד הכלבה המטונפת עלה לו
ואני מנסה לפתות אותו שישתמש, שיכאיב, לפחות שישחק בי. והוא? מצמיד את ראשי קרוב קרוב לחזה שלו, מכניס רגל אחת שלו בין הרגליים שלי ועוטף אותי בזרועותיו.
ואני זזה לו בין הידיים, נצמדת, מתחננת!
הוא מתחיל למולל את הפטמות, מסובב אחת בחוזקה ומושך לי בשיער. מחטיף סטירה אחר סטירה (בצד אחד) ואני מתחממת, זזה לו על הרגל.
והוא מפסיק. משחרר
מחבק ומלטף.
הוא מחבק ואני מאבדת את דעתי.
בובה מושבתת.
הוא שואל "למה את זקוקה"
ולא עונה, מנסה לשדר במגע.
הוא מושך אותי בשערי, מוציא חצי מהגוף שלי מחוץ למיטה, שחרור שלו ואני נופלת. היד השנייה עוברת על גופי, מעבר בין רוך לכאב מענג, עונה לו "צריכה אותך. רוצה שתשתמש בי" מחזיר אותי למיטה, מכרבל אותי לצורת כדור ושוב, מחבק.
אנחה קולנית של תסכול יוצאת מגרוני.
לכך נענית בזיון פה שבסופו מקנח ואומר:
תלמדי לדבר, קדימה, לישון.

בוקר:

מתוך שינה שולח אותי ללקק ולמצוץ את הזין שלו, מרגישה איך עומד לו. מסתכלת עליו בעיני כלבלב. הוא שואל לפשר המבט ואני עונה בייחום של בוקר: איך יכול להיות שמהרגע שהגעתי אדוני לא השתמש בי אפילו לא קצת? הזין הזה צריך להיות בתוכי עכשיו.
זונה חרמנית.
הוא מושך אותי אליו, תופס את השדיים ושואל למה?
והנשלטת הפתאטית שבי יוצאת ואומרת לאדוני שרוצה, שצריכה שייקח אותי בשבילו. רוצה להרגיש את ההנאה שלו ממני, שייקח, ישתמש, יעלים, יזיין, יכאיב, ישחק. לא משנה מהההה, רק תשתמשש.
והוא, מכל התגובות האפשריות, הוא צוחק. צחוק מתגלגל.
"אני דווקא נהנה מהמשחק בך."
ההבנה מגיעה, הוא מושך אותי, בכוונה. אין בעיה.. שניים יכולים לשחק במשחק הזה.. מפסיקה ושוכבת לצידו.
נשלטת חזקה

15 דק' לאחר מכן:

הכוס שלי מונח על הזרוע שלו, מתנועעת ככלבה מיוחמת המחפשת סיפוק. הוא תופס לי את הפנים, מניע אותם ממקום למקום, צובט את לחיי ולוחש בשקט: את מבינה איך את מאוננת עכשיו ככלבה קטנה וחרמנית? זה מה שאת נכון? מי שהצהירה שלא יקרה מצב בו היא תתחנן.. האלופה בדחיית סיפוקים אה? איך את זזה, מתחננת..ששש, לא להשתולל, את רגועה ורצינית, ששש, את לא רוצה לאונן נכון? ואני מקשיבה ומאוננת על היד של אדוני.
כלבה מיוחמת.

צהריים:
אחרי שמסיימים לאכול, הוא על הכיסא ואני על הרצפה, כמובן, חוזרים למיטה.
אני קצת רגועה לאחר אתנחתא סדיסטית קטנה שלו ונהנית מהחיבוק שמגיע. הוא ישן, מתלבטת אם להציק לו ולהוציא ממנו תגובה אך מיידית מתחרטת על המחשבה.
חור אינטרסנט.
מלטפת ומחבקת אותו, מחכה בסבלנות שיתעורר ואחרי כשעה הוא מתעורר, ואנחנו מדברים ודנים והחיוך לא יורד מפניי." רק אתה, רק איתך אדוני"
והוא קם, אומר לי לשכב על הבטן, מתחיל להצליף ואני שקטה שקטה.
"ספרי עד 100"
סופרת בשקט ולא זזה..

צעצוע שלו.

 

 

 

 

 

לפני 3 חודשים. שני, 15 באפריל 2019, בשעה 10:24

למה למה בכלל נרשמתי לאתר, מה חיפשתי? מה היה חסר לי בחיים?
לא, באמת, תעני, מה לכל הרוחות חיפשת?
זה לא את. כל התהפוכות האלו, האפ אנד דאון, החפירות, ה.. הנידיות הזאת. הקיטשיות הזאת.
מה נהיה ממך?

מנקה את השידה של הבשמים, קניתי שניים חדשים, עכשיו לחשוב איך להניח אותם כך שישתלבו במנעד הצבעים.
מרוקנת את השידה, מנקה ומשפשפת עד שהבוהק מוצא חן בעיניי. עכשיו המשימה הקשה: הסדר.
אהבתי את הנרסיסו אבל הבקבוק השחור לא מסתדר בנוף, איפה אני הולכת לשבץ אותך?
טוב נחזור לזה אחר כך, נסדר קודם את הקרמים, פה לא צריך לשבור את הראש: מסדרים לפי גודל וקוטר הבקבוק.
ונזכרת באדוני, הוא בטח היה עכשיו מכריח אותי לסדר בבלאגן.
הוא והבלאגן שלו, אפילו לא נותן לי לסדר לו את הבית.
ממתי את מתאפקת ומשחררת מבלאגן?
אולי נשלח לו תמונה?
לא. תמשיכי לסדר. תפסיקי. את כועסת עליו.

מה חיפשתי שהצהרתי שאני מחפשת שולט?
&: את יודעת מה חיפשת
 לא אני לא
&: אז תחשבי. יגיע הרגע שתוכלי להודות בקול.
לא חיפשתי סקס, זה גם אדוני יכול להעיד שעד הוא, הקשר שלי לסקס היה מקרי לחלוטין.
טוב נו, חיפשתי לשחרר שליטה. בסדר, הנה, אמרתי את זה, הסיבה שלי היא הבנאלית ביותר שקיימת עלי אדמות.
&: תודה, זו התחלה.
יש הרבה שמשחררות וממשיכות. מחפשות את הסשן, את ההכנעה או את הכאב וממשיכות בחייהן, בלי התפלספות יתר.
&: ואת כזאת?
לא.
אוקיי נכון, אני לא מסוגלת למשהו שטחי. ניסיתי, התנסתי, היה נחמד אך זו לא אני ובכל זאת. למה לי היה לחפש את העומק. את המסע.
מזה עוזר לי לחוות רגעים חשובים, להיקשר, לחוות שחרור, העצמה רק בשביל לחוות גם את הקצה השני? את הנפילה, את הריקנות, את ההזדקקות והכי גרוע, את הוצאת הרפש החוצה.


אופ, הייתי צריכה לקנות את האופוריה במקום הקלואה, אז הייתי מצליחה לסדר את הבשמים בצורה שמתקבלת על הדעת.
טוב נו, נעבור למיון הבגדים.
בגדים.. היה נחמד אילו הוא היה מאשר לי להישאר בהם קצת.
&: זה באמת היה נחמד או שאת מחפשת עוד סיבות לכעוס ולהפוך לגוש מכוער?
את תדברי איתו
לא אני לא.
&: את כן.
אני כן, אבל זה רק בגלל שהוא מכריח אותי לדבר. מהגיל שלמדתי לדבר שתקתי, אז מי הוא שידרוש ממני לדבר ברור. מי הוא שיגיד לי לבקש.
&: האדון שלך.
מוציאה מהכיס של ג'קט העור את סרט הסטן האדום שאדוני הביא לי לקשור על השיער. רק לו יכול להיות בבית סרט לשיער אדום. מסטן. ונזכרת שהגעתי אליו מתולתלת אחרי שנים שמקפידה להחליק את השיער. זוכרת שהעלתי לאינסטוש תמונה שלי עם התלתלים וציפיתי למטח בדיחות ולגלוגים ובמקום, הצפה של פירגונים ושוק על השוני ה"אימאלה איזה כוסית, מושלםםםם". ורק חיכיתי שהוא ייראה אותי עם התלתלים כי הוא כבר קבע מלפני כולם שהוא היה מעדיפ אותי הכי מתולתלת וטבעית שיש.
הוא יכול להיות כזה חמוד ואוהב ודואג..
&: נו, נו, תמשיכי את המשפט
ולפעמים הוא כזה מעצבן!
&: לא כי את כפרה.. מהממת.
אני חמודה
&:את מעצבנת
אז מה
&: אז חלאס כבר.
איך כבר התמלאו שתי שקיות אשפה גדולות בבגדים. איך הוא היה צוחק עליי אם היה רואה איך הבגדים מקופלים ומסודרים לפי צבעים בתוך שקיות האשפה. כי כן, גם כשתורמים צריך למסור מסודר. שיהיה נעים ומזמין להסתכל (מדמיינת את היד על הפנים ואת הצחוק המתגלגל שלך).

&: מה לא מסתדר לך?

שנאתי, נרתעתי ולגלגתי על אלה שמעזים לקטר, להתבכיין או חלילה, להודות בחולשה. תמיד התגאתי בסף החוזק שלי. אני לא צריכה, לא מבקשת, אפפעם. יכול לקרות הדבר הנורא ביותר ואני עם חיוך. או שלא, אך פועלת ועושה.

אתה מבין את זה? אתה מבין שאני לפעמים מרגישה אותי אחרת? 

&: אז לכי לפסיכולוג. מה את רוצה מהבדסם?

לא צפיתי את הדברים האלה. לא ידעתי מזה אומר להרגיש למטה. להרגיש שאני נופלת.

ויותר חמור מזה

לא חשבתי שבנפילה אצטרך כל כך אותו, את אדוני. 

&:אבל הוא שם

לא תמיד

&:תמיד

אוקיי תמיד, אבל לא איך שאני צריכה. 

&:צריכה או רוצה?

צריכה.

&:בטוחה?

לא יודעת, נראה לי.

מה חיפשתי שהצהרתי שאני רוצה קשר שליטה?

מישהו שידע לקחת אותי בשבילו ולתת אותו בשבילי.

ואת מבינה שלא מדובר באובייקטים? 

...

יש לנו את הרצונות והצרכים שלנו, אחרים לא ידעו לצפות ולדעת עד הרזולוציה הקטנה אם לא תדברי ותביעי.

זה קשה.

זה אחר לך

זה חדש לך

יוצאים ממני קולות שלא חשבתי לעולם שייצאו. אני חווה את עצמי אחרת. האחר מכיל בתוכו שלל דברים מדהימים ביופיים אבל האחר מכיל גם דברים שגורמים לבטן שלי להתהפך. 

התחושות בימים אחרי שחזרתי מאדוני היו ראשונות בעוצמתן. תחושת הריקנות שבנפילה. והתחושה שאני צריכה את היד של אדוני, מחבקת או מכאיבה זה לא משנה. אני חווה את עצמי וזה לא תמיד נחמד.

(אבל.. לפחות זה אמיתי). 

יאללה, לארון הנעליים. 

 

 

 

 

לפני 3 חודשים. שבת, 6 באפריל 2019, בשעה 13:22

שלחת אותי בחזרה לישון

והיום, אחרי כמה ימים נרדמת עם הרגשה טובה.

אני בתקופת התחבטויות, התלבטויות ושאר טעויות,

ועדיין מרגישה שיש לי פינה בטוחה אי שם, איתך.

ועם הסופגניות אשר כה מתגעגעות למגע. שלך.

בוקר טוב אדוני, לשימושך.