סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Bdsm הא ?

אז מה יהיה
לפני יומיים. 24 בנוב׳ 2020, 20:37

לאחרונה אני עוברת סוג של תהליך נפשי פנימי, זכרונות מודחקים צצים להם בשיא העוצמה וכאב עז מופיעה איתם. 

הרהרתי עמוק בנפש, תהיתי האם עליי לשנות משהו? אולי להתנהג אחרת? להילחם בזה? 

 

בדיוק כמו בתסריט לסרט קולנועי הוליוודי,

איך משנים גליץ מהעבר מבלי שישפיע על העתיד הנוכחי? ...

אז זהו, שאי אפשר 

 

שינוי של זכרון מהעבר יוביל באופן ישיר להחלטות אחרות, דבר שישפיע באופן ישיר על ההווה הנוכחי שלנו וגם על העתיד.

אנחנו כחברה, מארג של סיפורים ועלילות שמתנגשות ומייצרות עלילות המשך בווריאציות שונות. 

לכל אדם יש את הכאב הפרטי שלו, החוויות הקשות שהוא עבר והנקודות הרגישות שנוצרו מכך. אבל, עם כל הכאב, אנחנו צריכים להבין שהעבר הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו. 

שינוי או רצון לשנות אותו יגרום לנו להתנהג אחרת ומכך לשכתב עתיד שונה לחלוטין. 

 

כמו בפוסט הקודם, אדם הוא אוסף החוויות וההרגלים ששאב מהסביבה. 

ולגבי הזכרונות שלי ? בחרתי להיות אני, עם כל הפגיעות שבי, הclingy - יות שלי, הפחדים והרצון להיות מוגנת ואהובה. העבר הפך אותי למי שאני, גרר החלטות וההחלטות האלה יצרו את האני שאני היום.

הנקודות הקשות תמיד יהיו שם אבל סביר להניח שלא נראה קשת בענן מבלי לחוות קצת גשם... 🌧🌈🌧

 

לפני 4 ימים. 23 בנוב׳ 2020, 9:07

מי שמכיר אותי כאן נוטה להאמין לכל מחמאה אחרת שרשמו עליי בפרופיל .... אבל בשורה התחתונה, כל המילים האלו לא מגיעות ללב שלי.

כל חיי ניזונתי מסביבה רעילה שפגעה בי, פצעה אותי שכבה אחר שכבה.

מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד היה מישהו או כמה מישוהם שהורידו אותי למטה .. באלימות! אלימות פיזית ונפשית.

רדפו אחריי עד שנפלתי ודיממתי, חנקו אותי, הרביצו לי במסיבות או בבית הספר... הייתי פשוט השמנה .. זו שלא מזמינים, זו שכולם שונאים (כי הכי קל להתארגן נגד מכנה משותף).

שנאתי את עצמי ועדיין שונאת ולא מקבלת את עצמי עד היום. למרות שאני כבר לא שם, למרות שנלחמתי בזה, זה עדיין יושב על הלב.

 

למרות שכולם מסביבי אומרים שיש לי לב טוב ושאני בן אדם טוב, ההרגשה שכל חיי הענישו אותי רק גרמה לי לחשוב שאני עשיתי ועושה משהו רע.

הפסקתי להאמין שאמצא את אותו אחד שירצה אותי כמו שאני, אני פשוט לא באותו קו עם כולם. מזן נחות, נמוך... נשלטת...

כל הנקודות מתחברות לקו אבל חונכתי מהסביבה להיות נשלטת, להוריד את הראש, לשתוק כשמרביצים או שעושים ממך בדיחה ליד כולם. הושפלתי ... ולמדתי לשתוק.

אף פעם לא ראיתי את עצמי כך אבל האני של היום היא אוסף החוויות מחיי... ואת אלו שבנפש ובגוף לא אוכל לשכוח. 

לפני 5 ימים. 22 בנוב׳ 2020, 0:57

האוויר ירד מהמפרשים 

מרגישה מיואשת, מתוסכלת ובעיקר לבד 

לפעמים אני חושבת על איך היה יכול להיות כיף לקום במקום אחר, בזמן אחר, עולם מקביל או גלגול נשמות... 

עייפתי בדרכי המונוטונית והבודדה.

 

לפני 5 ימים. 21 בנוב׳ 2020, 11:06

הלב שלי עייף מכל המגננות שהצבתי לו,

הראש מנסה להסיט את הדעת, להילחם ברגשות.

הצד הליטלי שבי צריך את החיבוק, הדאגה.. אני כל כך needy... 

הלוואי ואפגוש בדרך כלשהי את אותו אחד שירצה אותי כמו שאני, שישמח להיות שם בשבילי, שאיתו ארגיש בטוחה ואהובה. 

חייבת להפסיק את הרגל השאלה "אתה אוהב אותי? את כועסת עליי?"... כזו חסרת ביטחון..

 

Well i wish it will happend for the little kid in me. יש לי כל כך הרבה לתת ... אבל שבויה בתוך חומות הגנה.

לפני שבוע. 16 בנוב׳ 2020, 18:52

יש משהו ברגע הזה שאתה קורא לי זונה שהופך אותי לכלבה מיוחמת...

משהו בהחפצה הזו, בעליונות שבהקטנה שגורם לי לרצות להיות שלך, לנטוף עבורך ..

להיות קשורה לחגורה שלך או אפילו בכלוב מחכה לך שתתייחס ותרצה להשתמש בי

ראש צעיר מלא הורמונים רוצה מגע, רוצה שתגע בי עמוק בנפש 

לרדת על 4 ממילה אחת פשוטה, אפילו ממבט.

להיות שלך בצורה טוטאלית, למצוץ אותך מתחת לשולחן או לחכות לרשות שלך לזוז אפילו

חלומות בהקיץ של הזונה שבי...

 

 

לפני שבועיים. 9 בנוב׳ 2020, 20:36

מדהימה היכולת שלנו להרים או להוריד את עצמו מטה, 

ברגע אנחנו יכולים להתרגש וברגע אפשר להיות עצובים.. 

לקחת הערה ישר ללב 

להיזכר בזיכרון כואב 

ניצוץ קטן של אור מאיזו מוזיקה מהעבר 

השחרור מצפייה בטבע, פרפר מרחף או קשת בענן בשמיים.

 

אנחנו מחליטים במודע או לא במודע לבכות או לשמוח

מה שבטוח הוא שהכל רגעי וזמני, גם הכאב הכי גדול יעבור, השמחה תשוב אל מחר טוב יותר. 

לפני 4 שבועות. 27 באוק׳ 2020, 22:45

הימים האחרונים לא פשוטים לי, ללמוד להתמודד עם מחול השדים שבראש, עם המציאות.

ההבנה שאני ילדה בנפש בוגרת ורצון להיות מישהי אחרת, טובה יותר.

בכל הסערה הזו נזכרתי היום במשהו טוב :

זה היה ביום גשום לפני שנה בערך, הייתי בדרך הביתה מהבסיס ולצערי את המטרייה שכחתי בבסיס. החלטתי שאין ברירה אחרת - צריך להתקדם, אז התקדמתי. הלכתי בגשם מרחק של 15 דקות הליכה בין התחנה לרכבת. 

כשעמדתי ברמזור הסתכלתי על טיפות הגשם שמגיעות לרצפה בקצב לא אחיד ומהפנט ואז משום מקום, כמו בסרטים הגשם מעליי נעצר, לקח לי שניה להבין מה קורה כי הגשם מסביב יורד בחוזקה ורק עלי לא,

הרמתי את ראשי למעלה וראיתי לצידי בחור שמחזיק מטריה, במקום להחזיק את המטריה מעליו,  הוא הביא לי אותה.

הוא סיפר לי שלא מזמן גם הוא היה חייל ושהוא רוצה לעשות משהו טוב, אני הסמקתי כמו שלא הסמקתי בחיי, הבחור ליווה אותי כל הדרך!! עד הרכבת... זה היה קסום ומיוחד כאחד. 

 

גם כשסוער ואנחנו יודעים שצריך להמשיך, יכולות להופיע נקודות הצלה ואור מכל פינה.

התקווה קיימת ואיתה האמונה שיהיה בסדר 😊

לפני חודש. 5 באוק׳ 2020, 19:30

לצערי היום נזכרתי בחוויה מהעבר, חוויה שישנתה אותי והשפיע עליי קשות. 

תקראו לזה הטרדה מינית, קראו לזה זוועה, קראו לזה בושה אבל מה שבטוח שזה השפיעה עליי. 

 

כנשלטת צעירה קיבלתי המון הצעות משולטים רבים, לאחרי חודשים רבים הגיע הודעה מבחורה, נשלטת גם כן שממליצה לי על שולט מדהיייים לדבריה. אני האמנתי לה ודיברתי איתו. לא הלאה אותכם בפרטים אבל זה נגמר בסחיטה, איומים, חרדה ,פחד נוראי מגברים ובושה. 

 

מאותו אירוע אני לא אותו דבר, בתקופה לאחר מכן פחדתי כל כך מגברים ברחוב שהייתי עוברת צד, לא ישנתי בלילה מחשש שהוא יופיע ויפגע בי שוב. 

 

עם הסיפור הזה והטראומה הזו חייתי במשך כמה שנים עד שהרגשתי שזה מבעבע בי, שאני חייבת לטפל. התגייסתי ואחת השיחות הראשונות בצבא הן עם אחראית הטרדות מניות בבסיס. 

היא כמובן נפנפה אל עבר החיילים כמה צה"ל תומך בנפגעי פגיעה מינית ושאנחנו לא חייבים לשאת את זה לבד ושיש לצה"ל את הכלים לעזור....

אחרי שירות של שנה וחצי, כאשר אני שומעת את ההרצאה הזו בפעם השניה לפחות, אני מחליטה שאין לי מה להפסיד, נגישתי אליה, ביקשתי הסבר. 

היא אמרה שיש בצה"ל אנשי מקצוע שיכולים לעזור וכי צריך לתאם מולם פגישה.

מלאת חששות חייגתי אליהם ונקבע פגישה.

מיותר לציין שלחץ בחזה, נשימות קצרות ופחד היו החברים שלי לימים שלפני. 

הגעתי ומולי עמדה חיילת אחראית שאמרה שאצטרך לתת עדות ואת העדות הזו היא מעבירה הלאה לקצינה שתחליט אם אני ראויה לטיפול, כמו כן נפנפה בהזדמנות לקרב מגע שמתקיים עבור נפגעי תקיפה מינית. אני כמובן נענתי, אעשה הכל כדי לדבר עם מישהו, משהו שיוכל לעזור ולהרגיע את הכאב.

במשך שעה פרקתי את נשמתי, בכיתי ושיתפתי בכל פרט ופרט תוך שיתוף אינטימי שלי לחוויה הנוראית הזו ולשאלות הטפשיות שלה, היא אמרה שתצור קשר בהמשך...

 

לאחר שבועיים וחצי מותחים ביותר הגיע טלפון ואמרו לי שהסיפור שלי לא נורא והוחלט לא לטפל, במיוחד שלצה"ל איך מספיק תורים ומקומות פנויים. 

 

אין לי מילים לתאר את התחושה הזו. 

זו התחושה הכי נוראית בעולם, לא רק ששיתפתי את הכאב האישי שלי, הבוער שלי, משהו שמעטים שמעו ויודעים עליו , אלה גם קיבלתי ביקורת... 

 

אז מה אם לא הייתה חדירה !! אז מה אם זה לא קצין מצה"ל, 

אל הנפש שלי הכאב חדר עמוק עמוק... 

 

לפני חודשיים. 24 בספט׳ 2020, 18:02

לפני חודשיים. 29 באוג׳ 2020, 0:47

ובבוקר אחד שמיים תכלת לא ינודו

וזריחת החמה תמשיך הרגלה,

רגשות הלב יחדלו לנוע 

ושגרה אפופה תמשך לעד,

הרי זהו הרגל כיום ביומו 

יקיצה, עבודה ומנוחה 

 

ומהו ריגוש החיים אם כך ? 

מזון לאמיצים בלבד.