.

אוהבת לראות כאב מעולם הבדסמ.

כשהם קשורים

בכח 

כשמחדירים בחוסר אונים אביזרים או זין לפה, לחורים בכלל.

גברים על גברים 

נשים על נשים 

גברים על נשים ולהפך

הכל מהכל מחרמן אותי כשמשולב בו בדסמ קיצוני. 

החלטתי להוציא את הזונה שבי היום 

קצת אהבה עצמית וסביבתית לא תזיק

שוקלת ללכת לקנות סט נוסף, מה אומרים? 

תמיד חשבתי שהזיקה לעולם הזה, זו קללה.

היא אולי משפרת פלאים את המין המסיונרי,  אבל היא יוצרת רעב... רעב הזוי,  כזה שמגרד בכל הגוף.

היא יוצרת צורך מטורף... שלא עוזב, שמתגלגל במח ורוצה עוד כמו הסם הכי ממכר שיש. 

כל חשיפה, כל חוויה טובה בתחום הזה גוררת רעב פסיכי לעוד... ניקוטין, הרואין, מה השוני? 

מוצאת את עצמי בתהליך לגילוי עצמי, כשהרעב להרגיש הולך וגובר 

ואני חסרת אונים כנגד הרצון העיוור שלי

חסרת אונים כנגד הרצון הפנימי שפורץ, משתחרר, מחכה רק להזדמנות להתמסר בכניעות בדסמית היררכית מובהקת. 

זו קללה 

אין לי ספק.

למה לפחד 

למה להסתיר 

תהיי מי שאת 

רוצה ללכת עם הקולר הכי יפה שיש 

ללבוש עור ומגפיים ארוכות ומקסימות 

בא לי להיות תחת ההגדרה הנראותית של נשלטת בדסמית.  אני רוצה להיות אני. 

לא עוד הסתרה ופחד מהצד הזה שבי. 

דיי, הגיע הזמן לאהוב 

לאהוב קצת את עצמי 

להוריד את מסכת הנורמות החברתיות... 

זו אני, אני כלבה, אני סאבית, אני ילדה, אני הכל מהכל והכי הכי, אני סוטה. 

וטוב לי וקינקי ונעים לי

הכל יחסי בחיים 

האושר, העצב

שמחה וכאב. 

מזל שהחיים דינאמיים והמים ממשיכים לעבור בנהר ללא עצירה. מה שכאב מוחלף בשמחה ואז שוב בעצב. יש משהו חשוב בזרימה הזו, היא מנקה ולא נותנת לנו להתמקד בפן אחד, למעט אם הוא טרגי ואז הוא נחקק (שם לרוב משתמשים בהדחקה).

עדיין לא הבנתי אם אנחנו נעים כך בצורה מחזורית או כפונקציה של תנודות, מעניין אם היה מחקר על כל כמה זמן אנחנו משנים תחושה והאם בכלל זה עיקבי. 

מזל שהחיים דינמיים, מזל שהכל חולף, גם החיים אגב, חולפים עד שמגיעים לסופם. הכל זמני ומשתנה, כעונות השנה. 

נשים קטנות שסובלות למרות גברית... כמה חסר אונים, כמה כנוע.

נשים קטנות שסובלות תחת מרות נשים אחרות.

יש משהו כל כך טהור בלספוג אנרגיה בחוסר אונים. יכולת הספיגה של מה שהשולטים מצפים, למרות הכאב... מטמטמת אותי. 

ראיתי כל כך הרבה סרטונים שמערבים חוסר אונים קיצוני וכל פעם נרטבת מחדש. 

למה

למה אני כל כך רטובה כשאני רואה אישה קשורה כשמתעללים לה בכוס או בחזה עם כל אביזר אפשרי... למה זה מחרמן אותי לראות מישהי שסובלת פאקינג סירפדים ומחטים... 

יכולת ההבנה גדולה ממני אבל נעים לי 

כל כך נעים לי במקום הכנוע והפאסיבי שאני שייכת אליו, עד כדי רצון להישאר בו ולא לאפשר לי לחשוב על דברים שגדולים ממסגרת התפקיד, שהמח הקטן שלא בנוי לחשיבה, לא יתעייף... 

גרררר בוקר רטוב לכולם

מבט מושפל אל מול גברים, זו כבר שגרה. 

נכנסת מנומסת, משרתת. כנראה בגלל זה קיבלו אותי למשרה. 

בניגוד לכאלו שמעמידים פני נחמדים, משהו בזה עמוק בפנים. 

הרי גברים הם נעלים, כך חינכו אותנו משחר ההיסטוריה. 

המין החזק שידאג לפרנסה, המין החזק שמנהל כל פגישה. המין החזק שבדרך כלל יהיה בעמדות מפתח. 

אז מה הפלא, מה הפלא שאני כאישה רוצה לשרת אותם. רוצה להרוות את הצמאון בכניעה. רוצה להיכנס לסאב ספייס המטורף שברגע הכריעה, כשהוא לוקח את המושכות ולא מחזיר בחזרה.

כשהנפש שלי פוגשת את אחד גלגולי העבר, ככה הכי טוב לי, ככה הכי מוכר. 

אגו, עצלנות ופחד הם דברים שיכולים להרוס לנו הכל בחיים. 

זה שיש לו אגו נפוח, שבטוח בעצמו ובמה שהוא, לא פתוח לשמיעת ביקורת חיצונית שנועדה לשפר אותו ואפילו לא מוכן לחפש את הביקורת הזו - מה שעוד יותר יוצר תקיעות. 

עצלנות, מי לא חווה עצלנות לקום לעשות משהו, היא מכרסמת אותך מבפנים ומפתה את המח בעיוות מוחלט שאם לא רואים, זה לא קורה. הימנעות היא שקר. פצצה מתקתקת. עניין של זמן עד שהמציאות תתפוצץ לנו בפנים ואת הזמן לשנות איבדנו. 

ופחד... הו אלוהי הפחד

הנורא מכולם, המעכב הגדול ביותר בחיינו. 

כל כך הרבה פחדים יש לנו - פחד משינויים, פחד מקשר חדש, פחד מלהשתנות, פחד מהלא נודע. 

פחד גם הוא מכרסם בנו, קוטט רגליים לחלומות שלנו ולפסגות שיכלנו לכבוש. 

אז היום הרגשתי נורא כלפי מי שאני , ככל הנראה שלשלושתם תפקיד בכך. 

ומה אצלכם? 

מוזמנים לשתף איך אתם מתגברים על שלושת המוסקטרים האלו.

במצב שבו המוח מדומם מנוע ועוצר בצד,

כשכל המחשבות עוצרות מסיבובן,

יש רגע שקט, רגע מיוחד, 

הרגע שבו נכנס לו מצב הדממה, 

רגע שמאפשר פשוט להיות אתה.

השיפוטיות נעלמת ואיתה החששות, 

אין מבוכה או מסכות, גם אין בושות.

תחושת ריחוף קלה הולכת ועולה מהאפלה.

האני האמיתית פתאום מתגלה.

האצבעות שפתאום מדגדג להן להרגיש

את מה שנראה מעט מוזר לאישה ולאיש,

את השייכות, ההחפצה וההיררכיה. 

בפנים, רק אנחנו יודעים מה הלב רוצה

גם אם נתחבא מזה שנים או נתכחש,

גם אם נתבייש,

זה מי שאנחנו.

ולהגיש שבתוכי גרה שפחה 

ב2023, זו כבר לא בושה :)