סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

אולי הגיע הזמן..

לפני יומיים. שלישי, 20 באוגוסט 2019, בשעה 17:08

הרגע הזה..

שאת נשכבת במיטה על הבטן בהוראתו.. 

ממתינה מעט מבויישת שיכנס..

לא יודעת מהיכן יתחיל... 

ופתאום הוא מתחיל... 

משחק בך כמו פלסטלינה.. 

מזיז אותך מצד לצד.. 

מעקם, 

מושך, 

מכאיב ולוחץ... 

את פולטת אנחת כאב

מתאפקת לא לצעוק,

יודעת שהוא פועל להטיב עימך, 

והכאב הזה, 

והמשחק שלו בגופך... 

גורמים לתחתונים שלך להתמלא בנוזלים שלך.. 

ולפתע מתחשק לך כל כך את כולו.. 

בתוכך.

 

וואי.. 

מזל שאיני הולכת לעיסוי רקמות עמוק בכל יום בשנה...

 

הבושה...

 

לפני 3 ימים. שני, 19 באוגוסט 2019, בשעה 20:37

לעיתים אני מרגישה כל כך מותשת. השוני המעיק הזה המדיר אותי מעם, הבערה הפנימית הזו אשר לא נותנת לי מנוח...

היום אני כבר יודעת כי הפלגתי רחוק. הבנתי מי אני או מה צרכיי אך בעיקר הבנתי כיצד *לא* אוכל לחיות את חיי. למעשה, במקרה הזה, יהיה נבון יותר להשתמש במילה "להעביר" על פני "לחיות" ... משום שכל צורת חיים אשר אינה נאמנה למהותה, אינה נחשבת חיים לטעמי.

היום אני יודעת מה אני צריכה. אולם אפילו כאן, במקום הלוחץ הזה אשר כה מרגיע אותי, אני קטנת אמונה שאצליח למצוא אותו (את מי?!)


.. כל כך עייפה, אדישה וחסרת עניין בכל. מעטים הם הדברים המעוררים את תשומת ליבי ומסקרנים את נפשי. כעת, משטבלתי במים העמוקים (או טרום עמוקים במקרה שלי..)  שום דבר כמעט כבר לא נוגע בי או מרגש.. 
הבנה זו אינה תורמת לי כלל! מפני שאתם, רבותיי .. אינכם באמת מי שאתם מתיימרים להיות או מי שאתם מעידים על עצמכם. 

 

אני,

זקוקה לאדם שיחדור ולו במעט למוחי המורכב.. ומתוך כך, יראה אותי. יראה ויבין את מהותי. את הייחוד שבי כמו גם את הבנאליות והכי חשוב, לעניות דעתי, את השתיקות שבי. אני, הרי כבר יודעת פחות או יותר את עצמי. הייתי חפצה לרצות לתת למישהו אותי ולו רק לרגע, - הייתי רוצה לרצות!-

לרצות, כי הוא המדוייק עבורי, כי הוא מעניין לי, כי הוא מה שהייתי צריכה, כי עליו אני יכולה לסמוך... וכי עליו אני חפצה לסמוך.

עייפה כל כך...

 

אולי בכדי להעריך מחדש מצבי עירות.. צריך לעיתים לשוב לישון לזמן מה.. 

לעלות קצת אל היבשה...

היכן שכולם פועים, שפופים וצועדים כגוש אחד. 

 

 

 

לפני שבוע. רביעי, 14 באוגוסט 2019, בשעה 19:26

אילו היה לי זין...

הייתי רוצה שהוא יהיה *ענק*,

בכדי שאוכל לדחוף אותו לגרונכם.. 

בזמן שאתם שכובים במיטה על גבכם, 

ומטים את ראשכם מטה. 

 

הייתי חפצה לדחוף אותו

עד הסוף!

ולו רק בכדי שתחושו למשך מספר שניות,

איך מרגישים כשנחנקים וכשהדם זורם למוח.. 

איך זה מרגיש כאשר מנסים להגניב נשימה אולם חלל הגרון אטום לצמיתות. 

סטרס... 

 

ובאותם הרגעים, 

כל מה שחושבים, 

הוא למעשה... 

"עוד קצת... עוד קצת עד שארצה ממש להקיא...

מפני שהרגע הזה בו אני יודעת איזה אושר עילאי נגרם לו כעת, כאשר הגרון שלי הדוק חזק - חזק, סביב איבר המין שלו....

הוא רגע שלא יסולא בפז. 

 

 

מוזמנים להיחנק כאוות נפשכם.

אך אנא מכם..

השתדלו לעשות זאת... באהבה!

 

 

לפני 3 שבועות. שלישי, 30 ביולי 2019, בשעה 23:21

בסוגיה הידועה הדנה במערכת היחסים הבעייתית בין הרגש (שלי) לשכל..... שלו,

נוצרה איזו מין אי הרמוניה עגומה.

הוא... נחוש בדעתו וסבור כי החלטות חשובות (וגם שאינן כאלו) יש לבצע לאחר חשיבה אנליטית, נטולת גירויים פיזיים, נטולת מסיחים הורמונאליים. 

אולם משחר ההיסטוריה, ידוע הדבר לכל, כי אין הסברה הנ"ל עומדת בקנה אחד עם הגרנדיוזיות.. האימפולסיביות.. הצבעוניות.. התיאטרליות.. ורגישות היתר... המצטיירים מדמותי. 

לעניות דעתי.. הוא אינו מבין, האיש הנדון, כי רגש הוא דווקא חבר דיי סקסי. אם מעניקים לו מעט אהבה... הוא ישפר תהליכי היזכרות, יעורר חשיבה יצירתית על פני ליניארית וכן יחדד הליכי חשיבה  ולאו בהכרח יטשטש או ישבש אותם. 

 

כשאני חושבת על שני אלו, איני חושבת על תחרות.. אלא על הרמוניה.. העצמה הדדית. 

אז מה נראה לכן/ם? 

 

חשיבה יצירתית? 

או... 

 

ליניארית???! 

 

לפני 3 שבועות. שישי, 26 ביולי 2019, בשעה 14:06

שבכל פעם שהוא בוהה בך בעיניי העגל שלו.. אין לו בעצם סיכוי...
כי את יודעת מה את..
וזה דבר שהוא לא יוכל להבין. 


מהדבר הזה.. את כבר מבינה שלא תוכלי לחמוק.
את לא רק מינית או יצרית, 
את לא סתם ונילית שאוהבת קצת קינק, 


המהות שלך.. הנשמה שלך.. השכל שלך... זקוקים לדברים אחרים.
דברים.. שהוא לא יוכל לספק לך.
ובתוך תוכך את יודעת שאת מוליכה אותו שולל..אולם בו זמנית את גם מעט מקווה שהגבר המקסים הזה יוכל להסב לך אושר שיספק אותך.

מה היה קורה לו זה היה אפשרי?
כמה פשוטים וקלים חיי היו יכולים להיות אז..

הוא מביט בך ובונה ארמונות מחול עם הכובע האדום המטומטם והמתוק שלו .. ואת למעשה צוללת תחת פני המים.. לעולמות שהוא לעולם לא יוכל להבין.


לעיתים אני מייחלת לכך..

לו רק הייתי מצליחה להישאר על היבשה מבלי לדעת מה אני מפסידה.. מבלי לחוש חוסר, ריק וכמיהה כה עזה למשהו שנמצא עמוק מעיניי הנגלה,

אז אולי... הכל היה לי פשוט יותר.

לפני חודש. ראשון, 14 ביולי 2019, בשעה 19:43

הוא: "בכל מה שקשור לחזה.. אין לך את זה"
את: "מה?"
הוא: "הנה בואי לכאן.. אראה לך"
את: "מה ההה???!!! "
הוא: "הנה, רואה את עצם החזה? אז זה אמור                    להיות כך" (תנועת הרמה)
את: (בלב) "בן זונה, הלוואי שישברו לך האשכים"
       (בקול) "זה פשוט שהתרגלת לציצי מלאכותי"
הוא: "כן...ליעל ידידה שלי יש כאלו ממש מושלמים"

 

מאמי,

אולי זה בגלל שפשוט לא עמד לי כשנגעת לי בין הרגליים.

אז הפעם ולשם שינוי, החלטתי לצלם אותם עומדים- שלא בנוכחותך! 

 

לפני חודש. שני, 8 ביולי 2019, בשעה 20:21

לכל השנונים..

החדים.. 

הבוגרים... 

הנאורים.. 

הפותחים פנייתם אליי במילה מן הנ"ל: " כלבה" "זונה"  "מותק"  "שלי".. 

לכל הנערצים הפוצחים בתיאור עצמי נרקסיסטי של איבר מינם, גופם הענוג, ממדיהם הפנומנליים או היותם בעלי ממון.. 

לכל בעלי האינטלקט הפונים אליי במחמאות המסתכמות בתמונותיי היפות בלבד (אם תבריקו טיפה אף יותר ותביטו מעל התמונה תגלו הפתעה- מלל של ממש...)

לכל המיוחדים המרגשים אותי בשלל משפטים מלאי שגיאות כתיב שאין מקורן בדיסלקציה/ שפות
ואף לחרוצים והזריזים הממהרים לעשות לייק בשניה הראשונה שפרסמתי פוסט.. 

לכל בעלי הזיכרון הפנומנלי המקפידים לציין בפניי בכל דקה עגולה כי נעלמתי (אני פשוט מנסה עדיין לקרוא את העברית של ההוא שכותב לי במקביל)

לכל העילויים הפונים אליי לראשונה בשאלה
"את אנאלית" ? או לחילופין בכל מיני אפשרויות  הכוללות בליעה או הסנפה.. 

ואל אזנח כמובן את הדובדבן שבקצפת.. כל אלו שנרשמו ממש הרגע לכלוב וחשים שהם כריסטיאן תחת..

אנא מכם.. 

הרפו..

שחררו..

לכו לטיפול.. ( לא... אני לא רוצה לעשות לכם אותו)

רק אנא מכם
אל תפנו אליי🙏

אני עסוקה בלהתלבט אם לענות בחיוב לזה ששאל אותי אם חרף הפוסטים המאוד ברורים שלי, חפצה אני לשבת לו על הפנים.. 

תפסיקו...לכבות לי!

גם כך היכולת שלי להגיע לשם תדיר לוקה בהמון אכזבות.

לפני חודש. רביעי, 26 ביוני 2019, בשעה 20:57

לעיתים אני תוהה לעצמי..
כיצד הלב הקטן שלי מזרים דם לכל הגוף שלי.
לעיתים אני חשה שעוד רגע והוא יקרוס חלילה וכל הסיפור הזה יסתיים.

ישנם רגעים בהם אני מרגישה שאני מתקיימת על אוויר.. ריק וחלל..
חלל קפוא בתוכי שאין שום משב רוח חם שימלא אותו. 

אני כבר לא בטוחה אם אני זוכרת איך זה מרגיש כשמרגישים אחרת...נשמות המשלימות זו את זו.. נפשות שחבוקות יחדיו.

כל כך הרבה זמן לא הקשבתי לעצמי פנימה עד שלעיתים איני בטוחה אם אמצא את הדרך בחזרה לשם. הדרך בחזרה אליי. 

אני מרגישה כאילו שחתכו אותי לאורכי כמו פיסת בשר ופרסו על שולחן את שלל איבריי הפנימיים, 
כל אחד מהם הוצע לכל המרבה במחיר. 

אחדים חושבים שכואב לי כי אני כבר לא איתו. אני פשוט מבינה שכואב לי כי לא הייתי איתי . הלכתי לאיבוד.

עכשיו אני מפחדת ללכת לאיבוד אחר. אני פשוט עייפה כבר. 

אבל..

אולי אי אפשר ללכת לאיבוד כשאת מחפשת את עצמך במקום לחפש את הדרך הנכונה לך. כבר שכחתי כמה מדהים זה לחוות את המימד האלוהי- הנשי שבך.. ולבקש מזה עוד.

הוא צדק...
זו אני.. בכל כך הרבה מובנים..

 

לפני חודשיים. שני, 17 ביוני 2019, בשעה 22:39

אז אולי..
זה הרגע הספציפי הזה.

השניה הזו שממנה והלאה שום דבר לא כמו שהיה קודם לכן ואת לא כמו שהיית עוד..
אותה נקודת אל חזור קטנה בה הכל  נפתח ופורץ מתוכך ואת מבינה בדיוק מה את..

עכשיו כבר לא תוכלי להדחיק את עצמך עוד פנימה. 

כמה מטען נושר מהגוף באותו הרגע הנדיר הזה..
כעת את לא סתם מביטה בו כפי שאת חושבת שהוא חפץ שתביטי בו, אלא משהו בך לפתע מוסר את עצמו אליו.  פתאום מיטשטשים כל הגבולות בין צרכייך לצרכיו שלו כי צרכייך הופכים לשלו.

את רוצה... את מה שהוא רוצה ולפיכך את רוצה את עצמך בדיוק כפי שהוא רוצה אותך. כאילו שאת רואה את עצמך דרך עיניו שלו. ס י מ ב י ו ז ה.  משהו שאינו ניתן להבחין בגבולות גזרתו ולפתע אין לך מושג היכן את מסתיימת והוא מתחיל והיכן קו ההפרדה ביניכם . לפתע אתם הופכים אחד.. 

אולם הפעם את לא מרגישה מבוטלת אלא את מרגישה שאת הנכס הכי יקר בעולם כולו. את- מה שהוא צריך. 

ברגע הזה, את רוצה שהוא יקח אותך בדיוק כפי שהוא חפץ וכל תא בגופך כאילו מתגייס לתכלית הראויה הזו. הכאב הפיזי שאת חווה מפעולותיו מתמוסס מפני שאת מתענגת על כל רגע שהוא נוגע בך, לוקח אותך ונהנה ממך. את מתמלאה מהסיפוק שהוא חש והכאב שלך כבר אינו שלך, הוא שלו, הוא בבעלותו.  הכאב הופך לעונג, לעונג שהוא מפיק ממך.

ואז את בתוך תוכו... את באמת שלו.

וסוף סוף יש בך דממה. 

 

ואולי כל זה חלום
ואולי כל זה לא באמת התרחש
ואולי בשביל לחזור לגופך שלך..לגבולות ממדייך
את צריכה עכשיו את עצמך אסופה.

עד הפעם הבאה... שהוא יצליח לקלף אותך.. 

שוב. 

לפני חודשיים. חמישי, 13 ביוני 2019, בשעה 00:12

צריך גם לדעת איך לאחוז בה... 

 

לכל אלו שלא בטוחים איך ועל איזה צד.. 

אל תפנו אליי ואל תשעממו אותי למוות. 

אנא מכם! 

 

לכל השאר שמפרגנים לעצמם..

אם אמצא עניין בתוכן הדל שכתבתם.. אמצא דרך להגיע אליכם... 

 

באופן כללי כרגע איני זקוקה למנטורים או פסיכולוגים או מזייני שכל. למעשה... אין לי כח כרגע לאף אחד מכם. 

 

ליל מנוחה.