לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

אולי הגיע הזמן..

לפני 4 ימים. חמישי, 13 ביוני 2019, בשעה 00:12

צריך גם לדעת איך לאחוז בה... 

 

לכל אלו שלא בטוחים איך ועל איזה צד.. 

אל תפנו אליי ואל תשעממו אותי למוות. 

אנא מכם! 

 

לכל השאר שמפרגנים לעצמם..

אם אמצא עניין בתוכן הדל שכתבתם.. אמצא דרך להגיע אליכם... 

 

באופן כללי כרגע איני זקוקה למנטורים או פסיכולוגים או מזייני שכל. למעשה... אין לי כח כרגע לאף אחד מכם. 

 

ליל מנוחה.

 

 

 

 

לפני שבוע. ראשון, 9 ביוני 2019, בשעה 16:19

לאהוב את עצמך מה זה אומר?

זה אומר לקום להעז ולצעוק לעולם את הדברים שנראים לך מעוותים ומסריחים, דפוקים ופוגעים, לא אתיים ולא מכבדים גם כאשר הכל מסביב נינוחים מחייכים וזורמים. 

זה להביט לתוך עצמך פנימה ולשאול..  

מדוע אני מחייכת אם איני מרגישה עם זה טוב? מדוע אני שמה אותו ואת צרכיו לפני שלי בו בזמן שאני נשברת וכואבת מבפנים?

אם הוא אינו עוצר להתבונן בי ולהעצים אותי מדוע אני צריכה להעצים אותו? מדוע אני חשה צורך לוותר על עצמי.. על מהותי...נפשי ורגשותיי עבור אדם שבוחר לא לראות אותי?

מדוע אני מגוננת עליו, מאכילה ומזינה את ההתנהגות החולנית שלו?

הכל מסביב אומרים לו שאני מדהימה.. שהוא זכה.. שהם היו חוטפים לו אותי בן רגע.. וחרף זאת אני עדיין לא מצליחה לראות את מה שמדהים בי. 

הוא גרם לי לחוש שתמיד תהיה טובה ממני. שתמיד החדשה היא זו שתרגש אותו יותר עקב היותה חדשה. ריגוש חדש... ריגוש שאינו מובן מאליו ואינו תמיד קיים שם, נגיש עבורו. 

באופן הזה הוא לא מפסיד דבר. 

לראשונה הבנתי שהוא מתמלא משני הכיוונים ואני הולכת ודועכת. 

בחרתי כעת לנסות לאהוב את עצמי. להתייחס אל עצמי באופן ובמעמד שאני ראויה לו. להיות הנסיכה שאני.. האדם המקסים והמיוחד שאני. 

לא חפצה בו עוד

 

מקווה רק למצוא את הכוחות לזמן לעצמי משהו טוב ובריא יותר. מקווה אף יותר שאצליח לשחרר את החומות שבניתי סביבי ושאצליח להיחשף כך פעם נוספת בפני מישהו...

מישהו שידע לקחת אותי.. בתבונה. 

לפני חודש. רביעי, 8 במאי 2019, בשעה 10:55

הרגע הזה של הפחד שיוצר אצלך עירנות יתר.. חידוד חושים.
כשסוף סוף מתברר לך לאן מועדות פניך ולמה את כ"כ זקוקה, אז כמו במצב של פחד, את נותרת קפואה, קפואה ללא כל יכולת תזוזה.. אולם הכל סביבך חד יותר.. ריחות... צבעים... אפילו התחושה של הרוח שמנשבת על פניך.
הצהוב מתערבב עם הירוק והרעש הופך צורם מידיי... יותר מידיי חושים שאת חווה בו זמנית. הכל כל כך עצמתי.

מה עושים?! אם אאזין להם אני עלולה להישאב למחוזות רחוקים שבסופם ממתינה לי בדידות, שיברון לב, או ריק גדול ענק אחד. אולי גם תובנה שאין כל חכמה ברדיפה אחר צרכייך.. כמיהותייך.
מן הצד השני סוף סוף אני מרגישה, מריחה ורואה את הכל בצלילות כאילו ממש עכשיו נברא כל היופי הזה מולי. אני מרגישה שמישהו רואה לתוכי. הכל מועצם כל כך.

זה כואב...
לוותר על ביטחון, יציבות שעשויה משלל הדחקות, החשכות ושקרים שאת מספרת לעצמך בכדי לא להשלים עם העובדה שאת אינך כמו כולם ושהדברים שממלאים אותך באמת מבפנים הם ספציפיים ואינם רבים. את חוששת להיות מדוייקת עם עצמך. דיוק דורש מיקוד, התכווננות לעבר נקודה ספציפית אחת אשר בדרך אליה יתכן ויהיו הקרבות, החמצות וויתורים, על דברים נעימים ויפים.


מה יקרה אם אגיע לשם... לנקודה הזו בה הריח של המים והאדמה חזק כל כך, הצבעים ברורים כל כך, הרעש חד כל כך, ואגלה שאני לא מאושרת. 

יתכן ואני מתאבלת על אובדן של מה שרציתי כל כך להיות. אובדן על מה שיכול היה להיות לי אם רק הייתי כמו כולם. אני מתאבלת כדי להיפרד... כי אם לא אפרד לא אוכל להגיע למקום אחר.
מלא ושלם יותר..
בתוך עצמי

לפני חודש. ראשון, 28 באפריל 2019, בשעה 01:59

לעיתים אני תוהה לעצמי האם אוכל אי פעם לחוש סיפוק. סיפוק כזה אמיתי הממלא את הלב והנפש. 

שהרי, אם לאחר כל התנסות חדשה גבולותיי מתרחבים איתי יחדיו, אז ע"פ חישובי, הרווח הזה בין מה שחסר לי למה שכבר יש לי לעולם לא ידע שובע. מיציתי דבר מה שלפני יום או יומיים הטריף את חושיי והנה כעת אני כמהה כבר ליעד הבא.. ומי בכלל חפץ שגבולותיו יצעדו רגלי לצידו?

נדמה כי גבולות אינם נפרצים אלא פשוט מתרחבים תוך כדי תנועה ואנו יצורים קטנים וזעירים החיים להם בתוך כלוב ענק וחושבים מחשבות גדלות. שהרי אם הדבר הזה הסוגר עליי אינו באמת מתמוסס.. אלא רק גדל יחד איתי ומאוורר לי את החלל שסביבי.. אזי אין חופש אמיתי. 

אבסורד! 

גבולותיי לא יתרחבו אם לא אפסע קדימה אולם אם אפסע קדימה אחיה לעד בתחושת חוסר נצחית.

הריגוש שבהתוודעות למשהו זר... חריג ואימתני אינו בר החלפה. אך לחיות זאת בכל פעם מחדש זהו דבר המתיש את הנפש. הייתי חפצה, להתרגש בכל פעם מחדש כמו לראשונה. אני מתחילה לחשוש כי החכמה האמיתית טמונה בליצור יש מיש ולא ביש מאין.. 


וככל שאני מתנסה אני מבינה..

שהריגוש המסעיר והראשוני הזה, המטריף את חושיי בכל התנסות שהיא חדשה, יתכן ולא ישוב..


וזה לכשעצמו קצת מסריח

לפני חודשיים. שלישי, 2 באפריל 2019, בשעה 23:29

השקט הזה..

לפעמים זה חסר לי..

הטראנס הזה שבדממה.. ובפחד..

כשאת כורעת שם על ארבע, ראשך מרוח על הרצפה וכל מה שאת יכולה לשמוע זה את הצעדים..

ואת רועדת.. לא יודעת מה הוא הולך לעשות לך.. וכיצד הוא הולך להשתמש בך..

מה הוא רשם לעצמו במוחו מהשבוע שחלף...

הוא הרי זוכר הכל ולא פוסח על דבר.

ואת פשוט שם..

לא יודעת מאיזה כיוון זה יגיע ועד כמה זה יכאב ובכלל מתחשק לך לשים על ברכיו את ראשך אבל אסור לך לזוז כי אז יכאב פי כמה. 

השקט הפנימי הזה... הידיעה שבעוד רגע הוא הולך לקחת אותך וגופך הופף לשלו... לשימושו.. נע ונד ע"פ צרכיו...

מתמסר..

כואב..

ובסוף נרגע

ונרדם בתוך הגוף שלו..

 

לפעמים אני חושבת על זה

ומתגעגעת..

אז מה אני בכלל..

וכיצד יתכן שאני עוד לא יודעת.

עייפתי..

לפני חודשיים. ראשון, 31 במרץ 2019, בשעה 17:57

לעיתים תוהה אני לעצמי מדוע בני אדם תרים אחר איזה עולם להשתייך אליו. כשאני מחליטה להתנתק קצת מהכל ולבחון אובייקטיבית וניטרלית כל אחד מן המקבילים לקיום הקונפורמי שעבורי אינו מאפשר לי להיות אני, אני נוכחת לגלות כי רבים מאלו שטוענים כי השתחררו מכבליו החונקים של זה עוברים במהרה למעשה... לכבליו החונקים של ההוא.

בעצם היות בני אדם נוהגים ע"פ חוקים או מנהגים של תרבות מסויימת... הרי הם אינם משוחררים לחלוטין.. להיות עצמם. וכשאני מביטה סביבי אני חשה כי זה לא צריך להיות כך. זה לא מדוייק למי שאנחנו.

אני חשה שכאשר הינך מחובר לשורשיך.. למאווייך.. לתשוקות וכמיהות ליבך.. ליצרים העמוקים שלך.. ולצרכים שלך, מוצא אתה שמעבר להיותך בן אדם בעל בינה ודעת, מעבר לכך, ניחנת בבינה הספציפית המיוחדת שלך - עצמך! ומפאת כך רשאי אתה להחליט כמה ובאיזה מינון.. באיזה אופן ואיך, הינך מחליט לקבל עליך את מה שטוב מכל העולמות גם יחד או אם טוב לך, אף מעולם ספציפי אחד.

לטעמי... הרמוניה ושלמות פירושה אי קיבעון.. ערבוביה.. וסינכרון כולל ונרחב של פרטי פרטים וחלקים קטנים מכל מקום המרוחק משכנו... ואלו, כל אלו, הופכים אותך ליצור האותנטי.. הלא מקובע... הביקורתי והספקן.. האיכותי והייחודי שהינך.

לפעמים הפשטות.. הנאמנות לעצמך.. הפתיחות וההחלטה לא להיות מקובעים על מה שעושים הכל בעולם שבחרתי להימצא בו- היא הדבר היפה ביותר.

 

ובכלל... איך פיג'מה יכולה אי פעם להתחרות בקוד לבוש??!

 

לפני חודשיים. ראשון, 17 במרץ 2019, בשעה 20:59

לאחרונה מוצאת אני את עצמי מתמודדת יותר עם רגשות של פחד, קנאה ואי אמון בעצמי.
חוששת שהיום מצהירה הצהרות גבורה בנוגע לדחפיי ולאופן בו נכון לי לחיות את חיי. חיים של חופש, של בחירות, מימוש מיני, עצמי ורגשי..והכל בתוך מערכת יחסים שתבין, תכיל ותאפשר. אולם האם כך הוא הדבר? האם מה שנכון לי כעת יהפוך אותי למרירה בעתיד?! אני איני יצור מריר כלל. אין בי חששות. סביר בעיניי שאם משהו ילקח ממני הרי שלא היה שלי מלכתחילה. אולם האם בכלל נועדנו להיות זה של זה או שמא רק ללוות זה את זה במסע העמוק המשותף המורכב והאפל הזה של החיים?!


הוא אומר שאני פרא, שאני קשובה וסקרנית וכשאני מגלה עולם אני מיד בודקת עד כמה רחוק אני יכולה לנוע בו. אכן הוא צודק. אני רוצה לחוש את עצמי ואת התשוקות והמאווים שלי בכל עת. משום כך חייבת אני לפסל יצירות מופלאות עם החומר החדש שניתן לי, אף שלא תמיד הוא נעים למגע אבל כל כך מעניין ...וזר..
עם זאת, ליבי שלו. מה שאני מבקשת לעצמי צריכה אני לדעת שיבקש הוא לעצמו כאשר יחוש שאני שוחה בבטחה בלי מצופים.  האם אני יכולה לעמוד בזה? האם אני רוצה שיבקש כפי שמבקשת אני לעצמי כעת?  אני אוהבת לדהור, לבעוט, להתפרע למרוד, לקפוץ..רק בתנאי שיש מי שיקשור אותי כשצריך. מי שידע לווסת.

האם כשמרכז עולמו ינוע מעט פחות סביבי לא אמצא בזה חן יותר?! והאם כשתהיה לי רתמה ואוכף אעניין אותו באותה המידה?..
אני חושבת שהדבר הכי חשוב כאן הוא להיות קשובה לעצמי... רגישה לעצמי.. מחוברת.


לטעמי, רק כאשר את מחוברת לצרכים שלך.. לקול הפנימי שלך.. את יכולה לבקש אותם, לדבר אותם, ולהתנהג אותם. וכאשר אהיה אני מחוברת לעצמי...כך גם ההוא המיוחד שאיתי ידע לדבר אותי. כשהוא ידע לדבר אותי, מתוכי החוצה ומבחוץ לתוכי, רק אז אוכל לשחרר לו, לאפשר לו, לאהוב, לחשוק ולרצות כ"כ להעניק לו ..הכל ויותר מכך.

 

וכעת לכבוד פורים...

הוחלט להשקיע בתחפושת גם במקומות החשובים...

 

פורים שמח ומלא אור:)

 

לפני 3 חודשים. ראשון, 3 במרץ 2019, בשעה 00:54

ישנם רגעים כאלו שלפתע צץ לו פרץ של כתיבה. אני הרי כותבת רק כשאני מרגישה.

בכיר במקום עבודתי כינה אותי לאחרונה "סוס פרא". הוא טען שאני דעתנית מחרידה ומודעת לעצמי יתר על המידה. טרח הוא והוסיף כי סוס פרא, כאשר מאלפים אותו, הופך לסוס מירוצים יפייפה.

אין לי מושג איך הוא העיז.....לקלוט אותי!  ועוד לרשום זאת על גבי משוב.
חרף זאת, אני הרי יודעת שרק דגים מתים שוחים עם הזרם.

אין סיכוי לעולם שאאפשר למישהו לרתום אותי לעגלה. יש שיגידו שאני אנטי ממסדית.. מורדת.. מעוררת אנטגוניזם לעיתים או אף נתפסת כתוקפנית. אני לעומת זאת, פשוט נאמנה לאני מאמין שלי. אני מנתחת... חושבת... בוחנת.. ואז אומרת בודאות מוחלטת את מה שיש לי לומר. אני מדברת את האמונות והערכים שלי ואני עומדת עליהן בכל הכוח.

מלבד זאת אני יצרית.. רגשית.. וקצת חסרת מנוחה. אני חושבת שלאחרונה הבנתי שככל שאני טועמת יותר ומתנסה ביותר חוויות, כך אני צמאה ליותר פי כמה וכמה. אני רעבה לעוד.. אני רוצה לטפס לעוד פסגות. הריגוש והאדרנלין שבחידוש, בפחד, בהתנסות במשהו חדש... פשוט מוציא אותי מדעתי... ומהמם אותי. 
אני תוהה לעצמי אם אי פעם ארגע. אני יודעת כבר את העולם ועדיין... לא מסופקת מכל החוויות שאני עלולה להחמיץ. הדבר הכי מדהים הוא להתנסות בהן כשיש עוגן לצידך המעניק לך ביטחון.
החשש העיקרי שלי הוא מעצמי בלבד...

מה יקרה אם באחד מן הימים הצורך העז.. האינסופי... המוטרף הזה לבדוק את כל מה שניתן להיכוות ממנו... יוביל אותי לאפתיה.. למצב בו לא אחוש ריגוש למראה האש. אולי אפילו אשרף לצמיתות ואתפורר כמו שברי פחם.

היכן נמצא הגבול בין היצר העז, הבלתי נדלה לגעת... לבין מקום של איפוק.. לקיחת אחריות.. רציונאל..

מי בכלל חפץ בגבול הזה..
אם ממילא כולנו נמות בסוף.

לפני 3 חודשים. שישי, 1 במרץ 2019, בשעה 00:58

לפעמים...
אני לא בטוחה כל כך שהוא מבין אותי..שהוא באמת רואה אותי.. כפי שאני. אני חושבת שנדירים הם האנשים שמצליחים להתבונן בי ולהצליח לראות לתוכי פנימה מבלי ליצוק ולהשליך כל מיני שברי סכימות לתוך מה שנראה להם שהוא אני.

לפעמים זה מרגיש לבד
להיות אמיצה בתוך כל החוויה הזו.  ההתמודדות היא שלי בלבד. מה שעבורי מהווה עולם שלם של קונפליקטים, עבורו מהווה עוד סוג של חוויה חד פעמית. עד שמתחשק לי לעמוד על הר ולצרוח.

איך אפשר לדעת אם באמת טוב לך או שאת פשוט מרוגשת..ואיך אפשר לדעת אם זה באמת הדבר הנכון לך כשיש מי שלוחש לך באוזן שזה מה שטוב לך.

יש לי רגעים שאני כל כך חזקה, נחרצת ואיתנה בעמדותיי, כמיהותיי, צרכיי... וישנם רגעים שאני אבודה ומרגישה שאני לא בטוחה מתי נגמרים הגבולות שלי ומתחילים שלו. היכן הקו המפריד... הקו הזה שתוחם לי את עצמי.

לפעמים אני חושבת שאם מישהו היה יכול לקרוא את כל המחשבות והקשרים שהמוח שלי מייצר בדקה או שתיים...הוא מיד היה מתנפץ לרסיסים כי לא היה יכול לעמוד בעוצמה החשמלית שעוברת בין נויירון לדנטריט. לפעמים אני מפחדת שאמות עם כל האמוציות האלו ואף אחד לא ידע מי הייתי.

העובדה שאוהבים אותי או רוצים בי, אין בה כדי להעיד כי מכירים אותי. אולי אף אחד לא באמת מכיר אותי. לפעמים בא לי להתחרפן מבלי שיטענו שאני אמוציונאלית רגישה או אימפולסיבית מידיי. אולי פשוט קשה לי..ואולי לפעמים מתחשק לי לא להיאלץ להסביר את עצמי שוב ושוב. אולי מתחשק לי שפשוט יתבוננו... ויבינו. 

שידעו בלי שאומר מילה.

אם משהו רציונאלית מרגיש לא טוב אבל ממלא את כל נבכי נשמתך... מרגש ומעורר כל כך...אז מה את עושה? הרי הכל מתרחש מולך...גלוי לפניך..שקוף וברור כל כך.. אז למה בכל זאת את לא יכולה להבין מה את מרגישה והכל מטושטש? אולי זו בכלל אות אזהרה ואולי את מעוורת מכל הדופאמין הזה שזורם לך במוח.

מה פירוש המושג לחלוק בכלל.. האם אנחנו בכלל שייכים למישהו ביקום הזה? האם יש לנו את המונופול להחליט מי ילך עם מי? ואם אף אחד לא של אף אחד...אז למה אנחנו מרשים לעצמנו להיקשר רגשית ליצור שניכר שתופס עצמו לא של אף אחד אבל של כולם במקביל..

אני חושבת שאולי...
אם משהו מרגיש לא נכון..
אז הוא פשוט לא נכון.

ואולי זה סתם הפחד שמדבר ועוצר. 

שיזדיינו כולם ופשוט יעופו לי מהפרצוף. 

לפני 3 חודשים. ראשון, 24 בפברואר 2019, בשעה 00:00

גיליתי...
תגלית מרעישה.
גיליתי שכאשר אני מתאמצת למלבן את עצמי להשקפה או אורח חיים... תרבות או נורמה שיש לה שם וחוקים..אני מונעת מעצמי להתפתח..לבחון את הגבולות שלי...להיות אני. אני מונעת מעצמי להביט עמוק פנימה ולשאול את השאלה המתבקשת- מי אני ומה עושה לי טוב. 

ניתנה לנו מתנה של זמן שאול. אני חושבת שלעיתים אנו נוהגים להתאים עצמנו לקבוצות כאלו ואחרות... במקום להתאים אותן אלינו. אפשר להיות בכל העולמות, לקחת מכל אחד מה שעושה לנו - ובכך לגבש זהות שלמה וייחודית לנו.


אני נמשכת לעולם הבדסמי. אולם לאחרונה חוויתי גם טעימות מעולמות נוספים כמו חילופי זוגות למשל. אני יכולה לומר בפה מלא שבכל פעם מחדש אני לומדת להכיר את עצמי טוב יותר.  מסרבת להיות נתונה לגחמות של אחרים. פשוט לומדת את עצמי אט אט.


וזה מדהים
זה נפלא
וזה מעצים...


החיבור המעמיק לעצמך...
ההכרות שלך עם החולשות והחוזקות שלך. הצבעוניות...השוני...


ההקשבה פנימה.