סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

אולי הגיע הזמן..

לפני שבועיים. ראשון, 17 בנובמבר 2019, בשעה 09:16

כבר זמן מה קול קטן מהדהד בראשי ושואל אותי, מה אני רוצה. מה באמת *אני* רוצה?! חשבתי לעצמי שאולי כדאי לנסות להתחיל לענות לו.

כאשר אני מנטרלת למספר רגעים את כל קולות הסובבים אותי, המצפים שאנהל חיים בעלי תכלית ראויה, ועוצרת לחשוב מה באמת אני רוצה, נדמה כי התשובה שתתקבל בפה אחד וברוב קולות היא שאני רוצה הכל מהכל. הכל ומה שגם יש מתחתיו, גם את שלוחותיו המכות שורשים עמוק בתוך האדמה.

אני רוצה חופש בחירה, רוצה לחוות סף ריגוש מתי שרק אחפוץ, רוצה לחוש בכל רגע נתון את העוצמה המינית, הנשית, המנטלית שבי. רוצה שיגעו בי, יפרקו וילושו, רוצה שיחדרו לתוך מוחי ויחוללו שם נפלאות, יפרקו וירכיבו מחדש. ואילו אז, כאשר אחוש שמתחשק לי, אטול את המושכות לזמן מה, ארכיב כאוות נפשי את עצמי באופן שעולה על דעתי וכאשר אחפוץ, אתן את עצמי לאחר אשר אבחר בו.

 אני רוצה... להרגיש את המוח שלי מתחלף עם הרחם, והלב, הכבד והריאות, רוצה להיברא מחדש שוב ושוב בכל רגע שאחפוץ בכך. אני רוצה לחוש של מישהו אך באמת להרגיש שלו ולא רק לשחק שלו. לא להדחיק את  המיאוס או תחושת המיצוי. אני רוצה להרגיש את הכוח העומד לי בהיותי אישה ואת ההשפעה שיש לי על מי שבוחר להתקרב. רוצה למסור את עצמי תוך שבתוכי אני יודעת וחווה כיצד הם מביטים בי ומה הם חושבים עלי.

אני צריכה שהאנרגיה החייתית והפראית שבי, לא תיבלע בתוך ערימות של הדחקה אלא תלווה אותי בכל פסע. שהיא תמלא את נפשי בנחת הרוח האופפת אותי כאשר אני והיא מגובשות לאחד. כי כאשר אנו מגובשות לאחד, העיניים שלי הופכות ממוקדות יותר, ממש כמו אצל צייד, יפות יותר וחכמות יותר. אז אני חווה את עצמי חזקה יותר, כאשר אני מחוברת ונאמנה למי שאני.

אני כמהה לשקט הזה המוכר לי, השורר בתוך האפלה. כמהה לסיפוק הנפשי הרגשי והפיזי. אני רוצה לחוש פעם אחת קצת פחות חכמה וקצת פחות מכל דבר שהוא, בהתייחס לאיש העומד שם לצידי. רוצה שידי לשם שינוי לא תהא על העליונה ושכל תא בגופי יערוג אליו בכל רגע נתון. רוצה לדהור  לאין קץ ומפרע, מבלי  לחשוש שבקרוב תרד העלטה ואני בגפי. 

אני רוצה להתנשף כאשר אני יושבת בהרצאה באוניברסיטה ומרגישה תוך כדי כך, את התחתון שלי מתמלא בנוזליי כאשר אני חושבת עליו, על מה שהוא אמר, כתב או עשה לי. אני רוצה שהלב שלי יפעם בעצמה יתרה כאשר אני חושבת עליו תוך כדי ריצה בחדר הכושר ויתן מן מכת אנרגיה רצינית לרגליים שלי שמיד יחלו לרוץ מהר יותר, גדול יותר, רחוק יותר....

אני רוצה לרקוד עם כל הגוף לצלילי המוזיקה שאני אוהבת ולהרגיש שהיא הופכת לזרם חם שהופך למי ש*הוא*, פולש לכל תא בגופי, חודר לכל עורק או וריד שבתוכי. 

אני רוצה לצרוח מפסגת צוק ולחוש ש*הוא* פורץ החוצה  במנעד קולי ואז חוזר פנימה לריאותיי דרך החמצן שאני נושמת. אני רוצה שכל פעימה בגופי תהיה שלו.

אני רוצה להרגיש שהוא מביט בי וחושק בי ונפעם מהאדם שאני גם כשאיני לידו.  אני רוצה לדהור למרחקים בלי שאף אחד יגיד לי שיום יבוא ואגלה שדהרתי רחוק מידי וכעת אין דרך חזרה.

 

כשאני מביטה בהגיגי רוחי, מתקבלת מן תמונה עגומה השופכת אור על העובדה,
שאני יצור של חופש.

ומפאת כך מתבקשת השאלה, כיצד ניתן להוביל סוס לכיוון כלשהו בכלל, אם אף פעם לא ניתן להניח עליו רתמה?!

לפני 3 שבועות. רביעי, 13 בנובמבר 2019, בשעה 12:23

כשהייתי ילדה קטנה, חשתי קנאה כלפי היצור הפעוט הזה שבכוחו להמריא אל על, לרחף בשמים, להביט על כולם אך לא להיות בין כולם. יצור המצוי בחופש מתמיד, לפחות כך חשבתי. אולם אז קראתי שאפילו פעולת המעוף שנראית כה פשוטה הינה מאבק מתמיד של ממש כלפי 4 כוחות פיזיקליים מהותיים. כח הכבידה, הפועל על משקלה של הציפור. כח התנגדות האוויר, הפועל בניגוד לכיוון התנועה של הציפור. כח העילוי, המבטא את אי השיוויון בחלוקת לחץ האויר בזמן המעוף וכח הדחף המבטא את הכח הנדרש לה בכדי לדחוף קדימה ולדחוק את האוויר מטה ואחורנית.

הבנתי כי היצור הקטן הזה אינו חופשי כלל. הוא יכול לרדת מטה אל הקרקע רק לתקופות זמן קצובות שכן שם הוא נתון לסכנת חיים של ממש, ואילו כאשר הוא מתרומם לאויר, עליו לעמול קשה, ברציפות ובאופן מתמיד בכדי להישאר מעלה. כאילו שכלוא בתוך גופו, שכן אף אחת מן האופציות לא נשמעת כל כך אידיאלית. משום כך הנחתי שהמקום הבטוח ביותר עבורו הם ודאי ענפי העץ. מן שלב ביניים תקוע שכזה שהרי ודאי לא ניתן להתקדם לאף מקום כאשר עומדים על אובייקט נטוע.

ואילו אני (שלא) לעומת זאת..

אני מקפצת ונעה לי מעץ לעץ, אולם אף פעם לא בוחרת בין השמים לבין היבשה. לעולם לא מצליחה להחליט אם פניי מועדות מעלה או מטה. באופן הזה נשארת על העץ ולא זוכה לטעום מדבר. לא מן המאמץ העילאי הכרוך בהחזקת הגוף מעל פני הקרקע, ולא מן הזריזות והעירנות המתמדת הנדרשות ביבשה. הזמן חולף לו, ואני נמנעת מלעשות צעד לעבר המקום שאני יודעת שנועדתי לו.

כשאני חושבת על זה לעומק, איני יודעת אם הכנפיים שלי יודעות בכלל איך לעוף.

פעם, לפני זמן מה הייתי עוף מוזר שכזה שמאוד חיבב את היבשה. הכל היה פשוט שם יותר. שרירי הכנף שלי לא נאלצו לעמול קשה בכדי לא ליפול ...לתהום.

אולם מאותו הרגע שחפצתי ללמוד לעוף והתרוממתי מעלה, לא הצלחתי לרדת עוד. הקרקע לפתע נראתה לי כל כך מאכזבת, משמימה, בלתי מניחה את הדעת.

אז הבטתי מעלה השמיימה והחלטתי ששם הוא מעוז חפצי, התרוממתי, נאבקתי בזרמי האויר, אולם כאשר התחלתי להרגיש את כאבי השריר, נבהלתי ונתקעתי על העץ.

כבר זמן מה אני יושבת לי על העץ. 

 

למעשה,

אם מעמיקים חשיבה בנושא הנדון, מבחינים כי כל ציפור יודעת, אף הטיפשה ביותר, שבין אם מחליטה לעוט ישירות אל השמש הקופחת ובין אם מחליטה לרדת מן העץ אל פני האדמה...עליה ראשית ללמוד לעוף. על כן עומדות לה כאן שתי אופציות ברורות ולא יותר. לקפוא על שמריה או לזנק מן העץ.

כמו כן, איני מכירה אף ציפור דרור שהחליטה להיות בת יענה. אולי רק ציפור שמשקרת לעצמה...


כמוני.

לפני חודשיים. רביעי, 2 באוקטובר 2019, בשעה 12:31

לפני כשנתיים שוחחתי כאן עם אדם. הוא הפנה אותי לאתר גדוש יצירות אמנות פרי ידו, אשר התגלמו כדמויות או חפצים, המורכבים כולם מצירופי חורים, חללים, שברים. הריק הזה שבין טיפות ה'יש' יצר דמויות של ממש ויצירות מופת. חור ועוד חור המתגבשים לכדי דמות של ממש. 

באותו הזמן לא הבנתי שכאשר אני מתבוננת בכל החללים והנקבים הללו, אני למעשה גם תוך כדי מנסה למצוא הסבר בעבור קיומם, שהוא בעל אחיזה בעולם החומר. בעולם המוכר לי. זאת במקום- לקבל אותם כפי שהם.

באותה העת הסברתי לאדם הזה, שהינו גם שולט לתפיסתו, כי החורים הללו קיימים בזכות ה'יש' . בדיוק כמו פריט לבן הבולט כאשר מונח על רקע כהה ממנו. שהרי אלמלא היו פיסות של חומר בין כל החללים, אז ודאי לא היינו מבחינים בתצורות שהורכבו מהם. הוא קרא לי ילדה ואמר שלא משלמים לו משכורת עבור השקעה בי. 

כעסתי על החוצפן. 


היום אני מבינה...
שכשמביטים בחללים הללו אין צורך להיאחז במה שמוכר, יציב ונוח בכדי לבסס את קיומם. מפני שפשר הדבר בעשייתי כן, הוא בריחה מהתמודדות עם מה שהינם באמת- חללים, חורים וריק. החלקים החסרים והשבורים הללו הם- מה שהינם ויש להביט בהם ללא כל קשר להיבטים היציבים המוכרים לנו. הם לגיטימיים בפני עצמם והם נבדלים וראויים לכבוד משלהם. 

בשנים האחרונות, בכל פעם שאני מצויה בריק או חלל, בין אם אחרי פרידה מאדם אהוב או אי שלמות כזו או אחרת הקיימת בחיי, אני מחפשת בכל דרך אפשרית את החלק שימלא אותה. לרוב... אני מוצאת, אלא שלעולם איני מוצאת את חלק הפאזל המדויק שבכוחו למלא את כל החריצים. אני דוחסת לחורים מעוגלים שברי חומר משולשים ובאופן הזה החלל עומד בעינו או אף מחריף. זאת כמובן מפאת חוסר הדיוק.

 

אני מרגישה שכשאשר חלל נפער בליבי או בחיי, עליי לקבלו בדיוק כפי שהוא. לא הכי נעים ואולי  בלתי ניתן להבנה מיידית, אולם כאשר לומדים לקבלו, בדיוק כפי שהוא, אז אין צורך לשקר לעצמנו לגבי החלק אשר התיימר להשלים אותו אך אינו עומד לו בהתאמה. אנו יכולים לקחת את החוסר הזה ויחד עם 'אין' אחר..ועוד אחד.. ועוד אחד.. ליצור תצורה שלמה יותר. התגלמות אחרת של ממש שהיא הרבה יותר בשלה, שהיא מכילה בתוכה את כלל ההבנות שלנו לגבי מה חסר לנו ומה אנו מבקשים לעצמנו. משהו אחר שהוא הרבה יותר נכון ומדוייק לנו.

כאשר נצליח לייצר בחיינו את היש מאין הזה... ונוכל להשלים ולכבד גם את החלקים החלולים בתוכנו מבלי לנסות להסוותם או להתכחש להם, 
זו תהיה השלמה עצמית.
וכאשר היא תלך ותתפח בתוכנו...אזי גם תתגבש תפיסת הדיוק ונדע... מה אנחנו צריכים לעצמנו. ומה לחלוטין לא.

 

##מי שהתייאש ונפטר בדרך מנפתולי מוחי הסבוך, הכל מובן! ##

לפני חודשיים. שלישי, 24 בספטמבר 2019, בשעה 19:45

כלוב יקר שלי,
כעת זה ביני לבינך.
חשבתי לא מעט והגעתי למסקנה, שגם לנו מגיע רגע אחד קטן ומיוחד של אינטימיות- רק לי- ולך.

מתחשק לי לשתף אותך, לומר לך כי קיימת כאן איכות. אכן היא קיימת, בתנאי שיודעים לדייק ולקרוא בין השורות הגיגיהם של כאלו ואחרים, בתנאי שיודעים לקרוא נכונה ובפיקחות יתרה, את השקפת עולמם.

אולם ככלל , אינטליגנטים ככל שיהיו, מרביתם אינם מבינים כלובי יקר.. כי בטרם אדם מכריז על עצמו בשם זה או אחר, מחייב הדבר שידע אותו אדם, אישה - מהי. אישה באמת. אישה בהוויה הכי עוצמתית והכי פנימית שלה.

 

הבן כלובי שלי,
אך אנא שמור זאת ביני לבינך בכדי לא לעורר התלהמות יתרה, מעבר למה שכבר משתקף לו מאופן החשיבה הביקורתי שלי, כי אני סבורה במידת מה, כזו המניחה את הדעת, כי הם אינם מבינים עד הסוף,

הם, מרביתם אינם יודעים לדעת אישה מבפנים

ולגעת באישה - מתוכה החוצה.

אני יודעת זאת, מפני שאני יודעת כי כאשר אישה מצויה עם אדם, אשר יודע להתבונן בה, לקרוא אותה לעומקה תוך כדי תנועה, תוך כדי משבר או רגע קטן של יהירות, תוך כדי כאוס מוחלט, רוח סערה וגם תוך כדי שקט פנימי עמוק המצוי בה, אזי היא מרגישה..שהיא רוצה להעניק לו את כולה.

הרי אני ואתה מבינים כבר כלוב יקר שלי, כי אישה יודעת היטב, מתי הדום שלה או שאינו שלה... באמת מתבונן בה. וגם אם אינו נותן לה מה שהיא חפצה בו נכון לאותו רגע נתון, היא בהחלט מאמינה באופן טוטאלי ומוחלט- כי מה שהוא מעניק לה או עושה בה- זהו בדיוק מה שנכון לה לאותו הרגע, ומפאת כך זהו בדיוק מה שהיא צריכה.

וכשאותה האישה יודעת שהוא, הדום או האיש היקר שלה, רואה אותה מבפנים... ללא שום תכנון מראש או היצמדות לספר חוקים מעוות אשר הוא מדקלם לו בראש מזה שנים, אזי היא באמת.. רעבה לתת לו את כל כולה. ללא שום חשש או היסוס. פשוט כך. כי היא בוטחת בו. כי היא כל כך מעריכה אותו.

כלובי שלי חתיך,
זה אני ואתה עכשיו. מרגישה שאין לך תחליף. שרק אתה מאפשר לי לכתוב את עצמי לדעת... לדעת את עצמי לאחר שאני כותבת, להבין את הנשיות שבי, את העצמה שבי, את חוסר הפשרנות, ואת הלמידה הצומחת מתוך שלל הטעויות.

לבינתיים אשאר נאמנה.

לעצמנו.

 

שלך... 333 שלך.

 

לפני חודשיים. שישי, 20 בספטמבר 2019, בשעה 11:19

אני כותבת כאן כעת, בכדי לסייע למוח שלי לחזור לפעולה. הוא האט את הקצב לזמן מה וכעת משהו שם מתחיל לנוע. אולם לא באלגנטיות האופיינית לו.

אני מרגישה שאני נופלת מטה היישר לבטן האדמה, מעין צניחה חופשית שאינה נגמרת.. וככל שהעומק גדל, כך גם המוח שלי מתקשה להיזכר בתפקודי העבר שלו. אולי כבר מכאן אין דרך חזרה, אני מצויה עמוקות בעולם של שממה. אי תזוזה שכלית משוועת.

הציניות הנפלאה שלי.. כבר אינה. השנינות, מהירות התגובה, הכל נדם.

אני מתעבת את השיתוק הזה, את האילמות הלא מחמיאה הזו שמשתלטת עליי   -בנוכחותו-. 

לא, איני לחוצה, איני חוששת או חסרת ביטחון, אני פשוט מ ש ו ת ק ת.  לדאבוני, הספיק מגע ידו בלבד, מבט אחד חודר מעיניו, בכדי לטשטש את דעתי ולחסל את הורבליות הנפלאה שלי, את כלל הליכי החשיבה האיכותיים שלי.

והנה מוחי אינו מצליח להשלים אותיות למילים ומילים למשפטים. הפה לא מצליח להגות דבר והמוח לא מצליח לחשוב על דבר.

הלם.

שוק.

הוא, סבור שהוא חכם, דיי בכדי שיוכל להבין את עומקיי, את כלל רבדיי. אך אינו מבין שאין הדבר מרגש אותי. מפני שאל המקום הזה שהוא מכוון להגיע כבר אין דלתות, איש לא היה שם בעבר, ואיש כבר לא בטוח אם זו אינה אלא אגדה שהועברה מדור לדור או שמא מציאות.

וכשאני מביטה אל תוך עיניו, אל הטירוף הניבט מתוכן, אני מבחינה שהן מזמינות אותי לצלול עמוק יותר, היישר לפי תהומות של עולמות שכלל לא ידעתי על קיומם. משהו שהוא מעבר לכל תפיסה, לכל מחשבה, לכל אינטראקציה עם העולם הזה. ואני, איני חוששת,

 

אני פשוט צריכה לדעת..אם בסוף הטיול ישנה מעלית לקומת הכניסה.

לפני חודשיים. רביעי, 18 בספטמבר 2019, בשעה 09:20

רב תושיה ועזות, הוא פשוט עומד לו שם. גזע עץ כרות, בול עץ זקור ואיתן, יציב וקשוח. כאילו ששורשיו כבר במשך שנים מצויים במן סמביוזה עמוקה עם האדמה. לא נע ולא זע. 

המטרתי גשמים, חוללתי סופות ברקים, 

אבל הוא...
לא נע ולא זע. 

ניסיתי בשנית, אולם הפעם ירקתי אש ונשפתי עשן לכל עבר. אש. עשן. וזעם.

אבל הוא..
לא נע ולא זע. 

כעת, משלא הותיר לי ברירה כך חשבתי, אצור כאוס שלם, ערבוביה אחת אחרונה ומוצלחת ומיד ישוב הסדר על כנו. בחרתי באש, באדמה, באויר ובמים. המטרתי, נשפתי, שרפתי והשמדתי .

אך הוא.
לא נע.

גזע עקשן שכזה, אינו מתרגש מדבר, אינו מתלהם או זועם, אינו מאבד שלוותו הפנימית. פשוט נטוע שם, אפוף מן שלוות נפש פנימית עד שנדמה לפתע.. כי אין צורך לנסות לעקור אותו,

אפשר פשוט.. להיתמך בו.

ואז שמתי לב.. 

כי כאשר אני קרבה אליו ומביטה בו היטב, מבחינה אני בעלים ירקרקים קטנטנים, היוצאים מאלפי חריצים המעטרים את גזעו האיתן.

עכשיו כבר הבנתי,

שגם סופות גשמים קטנות.. יכולות להפריח גזע עץ איתן, 

 

כאשר הן מבחינות שאינו קורס מיד ברעם הראשון... והשני... והשלישי... וה..

לפני חודשיים. חמישי, 12 בספטמבר 2019, בשעה 18:10

דיוק,

הוא היכולת להקשיב לעצמך. היכולת להיפרד לשלום ממה שלא נכון לך אבל לא בהכרח רק ממה שפוגע בך. דיוק הוא היכולת לשחרר לשלום את מה שאינו מדוייק לך, מה שהוא רק "כמעט" או "לא בדיוק זה".

כאשר אתה פועל באומץ, ומניח לכל הפחדים המקננים במוחך, הלוחשים לך שאתה ביקורתי מידי, שבסוף תיוותר ללא דבר, אזי אתה מפנה בהכרח מקום.

מקום בחייך לדברים טובים יותר. ובאחריותך לפעול ללא הרף לסילוק הטובים פחות.

אנו יודעים כמעט תמיד את התשובה בתוכנו.
אילו רק נקשיב לעצמנו, נביט עמוק לתוכנו פנימה ונשאל את עצמנו, "האם זה נכון לי"?! , "האם זה מדוייק לי"?! , ו"במה זה מקדם אותי"?! , אזי נדע כיצד לפעול.

וגם אלמלא נפעל כך באותו הרגע, גם אם רק נתחבר למספר דקות לעצמנו ונעניק לעצמנו את התשובות, יחלו תהליכים פנימיים בתוכנו, הגלגל יתחיל להסתובב לו, ונזמן לעצמנו את מה שאנו ראויים לו. באמת מה שאנו ראויים לו. 

אני חושבת שזהו אחד הדברים הקשים ביותר לביצוע, מפני שפירוש הדבר הינו בהכרח לוותר גם על דברים שהם נעימים או נוחים לנו, נוחים אולם אינם מדוייקים לנו. אינם מתיישבים בשלמותם באמת עם הצרכים העמוקים ביותר שלנו.

יש לזכור שהויתור הזה על מה ש"בינוני" עבורנו, יפנה בהכרח מקום למה שיוכל להיות הדבר הזה שהנפש שלנו כמהה אליו, ולא העזנו לבקש לעצמנו או להאמין שאנו ראויים לו.

 

לפני 3 חודשים. שבת, 31 באוגוסט 2019, בשעה 19:20

אני מתגעגעת אליו. 
אולי אני מתגעגעת אל מי שהייתי בנוכחותו, מתגעגעת לאדם השלם שהייתי כשהוא הצליח לקלף אותי.
הוא.. חיבר אותי לעצמי בכל כך הרבה מובנים, ידע אותי, את גופי ואת מי שאני באמת.
הרוגע, השלווה הפנימית, המנוחה הזו שחוויתי בכל עצמותיי ובכל נשימה שלי, הם משהו שאני כל כך רעבה אליו, וכעת קצת מתאבלת עליו.
הקשר ביננו לא התאים.. הצרכים שלנו היו שונים..
אבל הוא הראה לי, איך זה מרגיש וכמה זה נכון לי. 
הוא פשוט הזכיר לי מי אני והעניק לי אותי עטופה באריזת מתנה. 


ואין ולא יהיה לו תחליף. 


ואז אני מרגישה מחנק בגרון וכאב בחזה וצער...
כי אני לא בטוחה שיגיע מישהו שיוכל להגיע אליי שוב.  אני לא פשוטה..זאת אני יודעת. אני לא מוסרת את עצמי בקלות או מתמסרת במחי יד .
אני חוששת שבעוד שנים רבות אתעורר בעור של מישהי אחרת. 
ילד צווחן שלא ביקשתי, כלב שתלטן שמחרבן בכל הבית ובעל מטומטם שמתכופף ומנקה אחריו את הגללים. 


אני מפחדת... להיכנע למי שכולם אומרים לי שאני צריכה להיות. מפחדת לחלוף מן העולם ורגע לפני לגלות... שאני מתה בדיוק כמו כל האחרים. 

פחדנית.. צייתנית... ולא נאמנה לעצמי. 

לפני 3 חודשים. שני, 26 באוגוסט 2019, בשעה 19:59

ענווה היא הגדולה, להזכיר לעצמך שוב ושוב שהצלחותיך, אינן למעשה רק שלך. כשאתה מצליח, אינך עומד ברשות עצמך.

כאשר אתה פועל באופן שהוא מדוייק לך וכאשר אתה עושה חסד עם היקום, היקום גומל לך ומקדם אותך למען השגת מטרותיך. משום כך הודיה על הצלחות היא דבר כה מהותי בעיניי.

לזכור תמיד... להודות.

להודות על שניחנת במעלות, באוסף כישורים ובשלל תכונות המאפשרות לך לייצר משמעות, לשנות, לחולל, להשפיע ולהיות פאקינג מצויין בכל אלו. אין בכוונתי לטעון כי לא ראוי שתזעק לשמים- "אני מצוין!" . ההפך הוא הנכון. אתה מצוין!! אך אולי ראוי שתזעק לשמים, "תודה, אני מצויין".

אתה כאן... לא בזכות. 

אני חושבת.. שכאשר אנו מקפידים לא לשכוח, את שלל הפרמטרים המצויים ביקום, הנרתמים בכל כוחם, למען רגע אחד קטן.. הרגע שבו אתה פורץ קדימה, אזי אנו לומדים להכיר את הטוב. אנו חדלים לקחת את העניין כדבר של מה בכך ולומדים להעריך את כל החסד שאנו מקבלים בחזרה עבור כל הטוב שאנו עושים.

כל רגע.. ובכל יום, דבר מה עלול להילקח מאתנו...
ואני חושבת, שלא תחסר לחלק מן האנשים כאן מעט ענווה.

כשאתה טוב, אתה טוב. 
כשאתה מוערך, אתה מוערך. 
כשאתה מיומן ומנוסה - יתכן ואתה בהחלט כזה.

שמור זאת לעצמך והמשך ליצור משמעות. 
מאנשים גדולים מתרשמים בדממה ומשקטים מתרשמים בגדול, זו דעתי.

 

מפאת זאת, לפני שאתה מנופף בגודל איברך...

חשוב אילו פיות אתה רוצה להאכיל בו..

 

 

ערב נעים. 

לפני 3 חודשים. שלישי, 20 באוגוסט 2019, בשעה 17:08

הרגע הזה..

שאת נשכבת במיטה על הבטן בהוראתו.. 

ממתינה מעט מבויישת שיכנס..

לא יודעת מהיכן יתחיל... 

ופתאום הוא מתחיל... 

משחק בך כמו פלסטלינה.. 

מזיז אותך מצד לצד.. 

מעקם, 

מושך, 

מכאיב ולוחץ... 

את פולטת אנחת כאב

מתאפקת לא לצעוק,

יודעת שהוא פועל להטיב עימך, 

והכאב הזה, 

והמשחק שלו בגופך... 

גורמים לתחתונים שלך להתמלא בנוזלים שלך.. 

ולפתע מתחשק לך כל כך את כולו.. 

בתוכך.

 

וואי.. 

מזל שאיני הולכת לעיסוי רקמות עמוק בכל יום בשנה...

 

הבושה...